|
"אף אחד בעצם לא יכיר אותי אף פעם באמת כמו שאני
אף אחד כבר לא יבין מה לי עושה דבר מתוק ברגע מר
את זה עוד לא הבנתי בעצמי
אף אחד בעצם לא רוצה ממש לדעת מה יקרה לו בעתיד
ואף אחד לא מצפה לראות הכל, למרות שהם אומרים שכן
אני יודעת זה נראה מפחיד"
ענבל פרלמוטר ז"ל
באותן השעות המתות
בהן שכבתי בחדר ללא ניע
ובהיתי בתקרה המתקלפת
|
בנבכי ההיסטוריה
גולשת מחשבתי,
מבעבעת, גואשת
תרה אחר אופקים חדשים
|
סינון של קללה מלווה בחריקה
נשמע כשאתה מתנגש ברהיטים
|
טיפות רותחות, אדומות
זולגות בין נחשולי בטני
ואתה רוכן מעלי בשכרון חושים.
|
יבוא יום
ואשרוף את כתביי,
את אוצרי השמור ביותר.
|
הנחת ראש בין קימוריי
היא סימן
לכך שעייפת
שהצלחתי להתישך
|
כתפי חשופה
כקרחת ישיש,
לא יודעת מגע
|
אתה מישיר אלי מבט אינטלקטואלי
ספק מתנשא
ספק כמה
|
ושוב,
תנגן לי
באצבעות ארוכות ודקות
על פסנתר הכנף
הניצב בגאווה
במרכז סלונך
|
העולם מתנפץ לרסיסים
רסיסים שנראים כמו דמעות
|
על גחונך תזחלי
בסוף ימייך
ופצעי הצמא
יחרכו את גרונך
|
עכשיו, כשכבר לא נותר לי יותר מה להפסיד, הייתי רוצה שתדע.
שתדע את אהבתי אליך, הגועשת בי יומם וליל,
שתדע את כאבי, החותך בי עד זוב דם,
|
חברה שלי היתה אומרת שאני מפונק.
כלומר, חברה שלי לשעבר היתה אומרת שאני מפונק.
|
יושבת מול המחשב ברגליים פשוקות, הראש כפוף קדימה.
ברקע מתנגן דיסק שהיא הספיקה לקנות היום בבוקר בהפסקה בין
שיעור ביולוגיה לשיעור ספרות.
|
וכעת, היא מתיישבת על הכיסא העגול הקטן שנמצא תמיד, בדייוק
מושלם, מול הראי הגדול, המאונך, ומשלבת רגל על רגל. היא
מתבוננת במראה ובוחנת את פניה, מקרוב, מרחוק, מימין, ומשמאל.
|
וצחוק מתגלגל, וקנאה, והרים של חלומות, וניסיונות לשכוח,
ורגליים רועדות, ושלג, ומסיבות, ומימים של אושר לימים של
דמעות, ומילים שלא אמרתי אפילו שהתאמנתי על כל מילה, וקצת ג'אז
ובלוז.
|
|
|
אין אלטרנטיבה
לחיים!
יאשה מתהפך
בקיברו. |
|
