|
בערוב ימי
אנוח על מצע מסמרים
|
זכרונות משחקי ילדות
כמקסם שווא בין גרגרי החול
הזהובים
|
ופתאם לא היה הוא אדם
כי אם מלאך שכנפיו חיפו
על הסבל שעורקי נישמתו עברו
|
זעקותי הסתומות
שירת מלאכים באזניך
|
|
|
דם!
צפרדע!
כינים!
ערוב!
קובע!
זאת שאהבה את
התל-אביבי באה
מבית דמוקרטי
וכשר לפסח. |
|
