[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מאיה בלו
"כל חיי רק אדם אחד הבין אותי, וגם הוא הבין לא נכון" (פרידריך
ניטשה)

ICQ 156450388 156450388
אל היצירות בבמה האהובות על מאיה בלואל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי מאיה בלואל היוצרים המעריכים את מאיה בלו
ילידת 87 שהשילה מעליה את כל האמונות, העקרונות,
ההבטחות. חיה בשוטטות מבולבלת, עדיין מחפשת את מה
שהיא רוצה, מאמינה שתמצא אותו בסוף.
תוכלו למצוא שתי נערות בעמוד זה:
מאיה בת 15 - אאוטסיידרית, בזה לחברה, גאה, בעלת
שאיפות וחלומות, בתולית ובודדה. כותבת על מנת
להתמודד עם הבדידות, על מנת למצוא אהבה.
מאיה בת 19 - החלומות התנפצו, הגאווה התמוססה. חוותה
חוויות שמעולם לא חשבה שיהיו מנת חלקה, התאהבה
והתאכזבה פעמיים, עשתה טעויות ושילמה עליהן. כותבת
על מנת להפטר מכל הגועל נפש שלה, הדיכאון, התשוקות
והתאוות שנותרו ללא מענה, תלויות באוויר.
יודעת שנותרו בידיה שני נשקים בלבד - הכתיבה וההומור
העצמי שלה.

יצירות מומלצות: "על הבדידות", "החזקים שורדים",
"ילדי הבועה", "הספד לדור ה-X", "אהבתי אליך."




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
"מתרגש קצת?" שאלה בחיוך מעושה לנוכח אגלי הזיעה שהצטברו על
חזהו ונשימתו המהירה. הוא ניסה להוציא הגה מפיו, משהו בסגנון
"אני לא מוכן עדיין",
אבל לא הצליח. הוא בכל זאת גבר, מתחת לכל המוח והסיבים והכל.

אהבה נכזבת
"את כל כך יפה," הוא לחש לתוך שערי ואחז בגופי חזק חזק, כדי
שלא ניפול...
אני לבד במכונית נטושה בנמל תל אביב, מבהולת ונעולה. ופתאום
הכל נעלם ונסחפתי בענן עשן אפור שהיתמר אל על

השומרים הקימו את יונתן בגסות על רגליו ותכננו להובילו משם. אך
לפתע השתנו עיניו של האסיר. מבטן הפך ממלא אימה לכעס, לזעם,
לשנאה.

בהרף עין, בזינוק מהיר וביללה קורעת שחקים, היא פעלה. תוך רגע
היא הגיעה אליו, אוחזת בו בציפורניה החדות. הוא הביט בה,
מפוחד, לא יודע היכן הוא, מה פגע בו ומה יהיה גורלו.
טרף קל.

הוא התכווץ, מביט בי בבלבול, תוהה בודאי מהיכן שאבתי את הכוח
והתקיפות, איזה גבר עומד מאחורי. חייכתי. הקרב יהיה עוד ארוך.

בסוף הוא עוד ילמד על בשרו כי למדתי את כל זה לבדי.

זה דבר אחד לראות חבורה של שלדים נרקבים רודפים אחרי נערה
היסטרית במרתון סרטי אימה בסופשבוע, ודבר אחר לגמרי להפנים את
הידיעה הבלתי נתפסת שאתה הולך למות.

בלילות הייתה מתפתלת משנאה וחושבת עד כמה תרצה להיות אדישה
וקרה, לרצות בחברת עצמה בלבד, להיות עצמאית. אך זה מעולם לא
קרה, וייסוריה הלכו וגדלו ואתם אף השנאה

אהבה
היא מעולם לא ראתה את פניו, שמעה את צליל קולו או הסתכלה עמוק
לתוך עיניו במבט שאומר הכל אבל בכל זאת, הייתה לה תחושה שהוא
הדבר שהיא חיפשה במשך זמן רב כל-כך, אף בלי לדעת.

לפעמים אני עוד חושב על זה, את יודעת. כל כך קטנים היינו. בני
שבע, לא?" הוא צחק, מנסה להישמע קליל, אולם צחוקו נשמע לה ציני
ואכזרי. "ראינו מבוגרים מתנשקים בסדרות טלוויזיה, ורצינו גם."

ידו של הגורל, הסוחפת מאורעות ואנשים כגלי ים בשעת סערה, פגעה
באישונים הצעירים, הקהתה את אשר היה בעבר חד, והפכה את האנשים
לצללים מטושטשים, חסרי צורה, ואת החפצים- לצורות גיאומטריות
בלתי ברורות.

אהבה
בתהליך בלתי נמנע, ספג אותי האלון לתוכו, ואיבדתי את עצמי ואת
דמותי. קולי נשמע דרך לחישותיו, שמחתי לבלבה בין עליו, ויגוני
נספג בגזעו. וכשהתרחקתי ממנו, ולו לרגעים ספורים, חשתי חור
פעור בלבי, ונמשכתי חזרה בחבלי קסם, אל בין ענפיו.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אהבה
בין סופות אבק לגשם זלעפות
אהבתי אליך, חוצה הרים, סלעים

קצרצר
אחותי התינוקת
צווחה במלוא ריאותיה
מחמת התסכול הנורא

חיי עוברים יום אחרי יום
כפרחים הפורחים ונובלים
ועדין לא מצאתי מקום
שבו לא אסבול מזלזולי האחרים..

הגות
ובהינף יד, במבט נחוש
להתוות דמות מן הריקנות
קווי מתאר עולים מתוהו ובוהו

נערה עם עתיד, מפחדת מן הצללים,
מהלכת בעולם עם ביטחון

לא אצטנף במחבוקכם כטלה כנוע
לא אכמה לנשיקותיכם, מתוקות ככל שיהיו
לא אביט אל זרועותיכם כאל ראש מהווי
לא אצנח לתוכן כפרי בשל.

אכזבה
וקשה להאמין שאותו חלום מופלא,
היה רק חלום, חלום שנגמר,
שאותו אושר נצחי היה אשליה,
ועתה נותרתי ללא שום דבר.

צפיתי בהן מהלכות בשבילים
מעכסות ישבנן בגאווה מעושה
מנפנפות שערן בדיוק כה מרשים
אך הכל הבלים, הכל הצגה.

בדידות
רק הלב הפועם והעינים הממצמצות
בתוך עולם של ממות ואכזבה

בעלות השמש במרומים
הפרחים מתעוררים במלוא יופיים
הקור והמרירות התפוגגו כעשן
הכאב עזב את לב האדם.

לב הנמשך ללא מחשבה ותבונה
יד ענוגה עם הגורל נסחפת
דמות עדינה, יפיפייה וחסרת אונים
את דמעותיה הפעוטות יד נער מוחקת.

בדידות
שיערה הסתר צונח על פנויה בפיזור,
בעיניה רושפת אותה להבה,
שפתיה אטומות כליבה השבור,
והצללים מגינים על נפשה.

בדידות
הנתיב בו אני הולכת
העלים בו יבשו זה לא מכבר
והכפור מרטיט את הבשר
והברק בעיניים מבקע סלעים.

זרועותיו אופפות אותי בחיבוק כובל
הבל נשימתו קפוא כפור

קינה
זכרו אותי
שכן מלחמתי החרישית
בתוך ערפל של זדון וכאב
היא שהכריעה את הכף, ותכריע לעולם

לעיתים ניצוץ האור הינו רק אשלייה,
והאופל הנורא אינו אלא העמדת פנים.
אכן נפש האדם היא כה הפכפכה,
ונסתרות הן דרכי האלים.

חשבתי על יופי,
כשהתבוננתי בעץ תמיר בשלכת.

והנה הגיעה השעה המכרעת
בה מדברות השנים האבודות
שכן בלהט נעוריך, שלא הוכתם כשלי
תצפה לפגוש בדרך ניסים ונפלאות.

וליבי כואב מרייקנות איומה
זועק בכל כוחו, בחוסר אונים
לאותה קרן אור יפיפייה
של מתיקות וזוהר נעורים

נוסטלגיה
נשמות החלומות המתוקים
שנשכחו זה לא מכבר
סודות מופלאים של אוהבים
השייכים לתעתועי העבר.

מחאה
ומנחשול בודד של תסכול ושאפתנות
נגררים אלפים בכניעה על גחונותיהם
מוסתים ללא הגיון, מופעלים כבובות
ודם נשפך כמים, חסר חשיבות

אתם אומרים שאתם אוהבים אותי, לפחות חלקכם,
אך לא הייתם שם, באותו חלום בלהות,
לא משום שלא רציתם, משום שלא ידעתם,
משום שלא נתתי לכם להיות.

יותיר אותי עם רגשות אשמה
כשאעשה טעויות אנוש
יאשים אותי שהתפתתי
לתשוקות להן אי אפשר לסרב

ביקורת
למה אתה מביט בי כך
בחיוך משועשע וביטול מזלזל
מצפה שאפול, מצפה שאכשל
מפגין ביטחון אך את חולשתך הלעג מסגיר
כבר לא משנה מה אומר, כבר לא משנה מה אסביר.

לראות אותך מהגב
דמות אפלה בין קולות וצבעים
ורק צביטה קלושה בלב
תיוותר שריד לשעות של תעתועים.

כשלהבות מאכלות את השמים
נפש זעירה נקרעת
בין הרקיע לאדמה

ביום השני לשנה היא בקעה מחמימות
פנים זעירות ריקות משמחה ומכאוב
עיניים בוהקות בשלוות התמימות
מתנה פעוטה, נולדה לאהוב

מבחנים תלת- מימדיים, לא מובנים,
שלהם אין פתרון מוחשי ויחיד,
משאירים אותי נדהמת, בבלבול חושים,
האם נותרה בי תמימות שניתן להפריד?

בשנות האור והאפילה של נעורי
יתנצחו בתוכי ניצוץ לוהט וקור מקפיא עצמות
נפשי תסייר בארצות רחוקות
כמהה לכוח, חלום ואכזבה הקיימים באגדות
בעודי הולכת בנתיב העקלקל

בדידות
נערה של אף אחד
בפני הלעג זוקפת גווה
מביטה בבדידות בקור
מנסה להבין את משמעות השנאה.

סודות
שנועלים בכאב באלפי מנעולים
רק בכדי לשמור על הגבול הדק
בין עצמי ואחרים

הרהור
מדהים כמה זכרונות יש
בצליל של שיר אחד
ששמעתי אז בבכיי
ודמעותי התערבבו בצליליו הנוגים

בדידות
ריקנות עצומה, לא חולפת, כמו תעתועי המדבריות העצומים,
על ליבי הסגור על מסגר היא דופקת,רוח קרה מקפיאה איברים...

ובנגסו בפרי האדום, המתוק
הוא קבע בביטחון חורבנו
שכן הפרי היה אשליה, פטה מורגנה
ממנו שאב ידיעה רק הבורא בעצמו.

נוסטלגיה
פרחים של יום האתמול
כל הזריחות שהיו ואינן
מנגינה חרישית על רקע תכול
שמיים נצחיים כסלע איתן.

ואולי זה הקול חסר המודעות
שהניע את גופי
שהרטיט את נפשי

לעיתים הייתי רוצה,
שתנחם אותי כפי שגבר מנחם אישה,
שתעטוף אותי ברוך בערפילית של חמימות,


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אני שונאת אותך, כי פסלת אותי בלי אפילו לנסות להכיר, לא קיבלת
את העובדה שאני חושבת אחרת ממך ובאתי מעולם אחר, שיש לי דעות
אחרות ושאני שווה לפחות כמוך אם לא יותר.

אך אותו איזון, שהוא סוד החיים ושולט בעולם, נראה לעיתים כדבר
הקשה ביותר לעשות, כאשר שני גורמים או יותר השייכים לעולם
החיים נכנסים למעגל השנאה, וכל נקודה ונקודה בהיסטוריה ובהווה
גורמת להתלקחות ולחוסר הבנה כי מדובר בגורמים שונים בעלי
אינטרסים שונים

כל אלה משחררים את שובל הזיכרונות הקטוע מאמש, את המתיקות
המופלאה, החלומות שלבלבו אך גם ההתנפצות המגושמת, התמוהה וחסרת
ההגיון, הבלבול הדוקר של ידיים שפספסו אלה את אלה באפלה ומילים
צורמות וגסות שנפלטו משכרות מוגזמת, מחוסר מודעות ומטיפשות
איומה.

אוטוביוגרפי
הנערה הזאת היא אני, והיא לא תשתנה בשביל אף אחד, ובטח שלא
בכדי להדמות לאנשים הפוסעים לצידה במסלול החיים הפוחדים מהמבט
בעינייה

מכתב
וכיום, אני רואה אתכם כפי שאתם באמת, עם כל הגיחוך וההצגות
שלכם. אני רואה כמה אתם שטחיים. וצוחקת. צוחקת בקול רם יותר,
עם לעג צורם יותר מכפי שצחקתם עלי מעולם.

היפרדות
שוכבת לצידך במיטה, מצטנפת לצד גופך העירום. שקט עגום ללא
מילים. ואתה כבר בחלום השביעי, ומבחינתך - אפשר להחליף אותי
בכרית נוספת, בצללי לילה, בערימות הבגדים

התבגרות
ואני לעולם לא מוותרת. אני מנסה להשתחרר, בועטת בסורגים,
צועקת, מאיימת, מנסה למצוא חורים ורווחים מהם אני יכולה להוציא
את ידי ולגעת באור, בחופש המשכר, אף עם בקצות אצבעותיי בחלקיק
קטן שלו לשבריר שניה בודד, בלי שאיש ישים לב.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
לא היה אדם אחד שביקר ב"גרין הילס" מבלי לגור שם, כמובן, ולא
אמר עצמו איזו עיירה יפיפיה, נחמדה, ושלווה היא זו, ובטח
לאנשים שגרים ויכולים להרשות לעצמם לגור באזור זה אין כמעט
בעיות, וחייהם פשוט עוברים על מי מנוחות, כאילו הם גרים בכפר
נופש לכל החיים, או נמצאים

היא שעבדה את תושבי הארצות הכבושות- אלה שלא התפתו להצטרף
לשורותיה- הרגה רבים מהם, והעבידה והתעללה בשאר, מונעת רק על-
ידי הרצון הנואש לעצמה ולכוח- רצונה לקטול ולהיות כל יכולה-
הרבה יותר ממה שיוכל אפילו היקום עצמו להיות.




אל הארכיון האישי (9 יצירות מאורכבות)
רוזנקרנץ
וגילדנשטרן
מתים.



-מבזק


תרומה לבמה





יוצר מס' 14224. בבמה מאז 30/7/02 7:31

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות למאיה בלו
© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה