|
אהבותיי:
אחד קדמון ומלא סנטימנטים- קיצון
שניים אחרונים תאומים סיאמים- אשתקד ומכתוב
ופשקווילים בן הזקונים.
כשהרכבת חלפה על פני בנימינה השמש חיממה את הפנים שלה מבעד
לחלון, ופתאום היא נזכרה שוב לאן היא נוסעת, חלף בה רגע קצר של
התעוררות, אוויר טרי וקר בריאות, צמרמורת ושוב החיוך והיא
הרגישה את העיניים שלה מבריקות מעט ואז נחה.
|
הבטחות שמבטיחים בימים כאלה של שמש צהובה עם אספרסו, טבען
להתבדות, אל תבטיח לי. בוא תשתה איתי עכשיו, תקשקש קצת על
הפיזיקה שלך, אולי אחר כך תיגע בי. אף פעם אף אחד לא ידע אותי
באמת.
|
נדמה לה שהיא שומעת אותו שוב מדבר אליה עכשיו, היא מנסה לפקוח
עיניים ולהסתכל שמאלה על השפתיים שלו ששוכבות לידה. יבשות, יש
בהן סדקים והן מאוד יבשות ויותר בהירות. חול לבן דק עף ברוח
חלשה, נוחת עליהן ונכנס גם אל פיו. והוא מנסה לדבר.
|
ובבת אחת נכנס אל המקום צחוק פראי, מתגלגל שהמוזיקה הסוערת של
לד זפלין לא הצליחה להבליע, עטוף בשמלה לבנה גדולה שהחזירה ברק
לא מוכר בבר תל אביבי אפל בשעות הקטנות.
|
בירידות המפותלות לים המלח כל האוטובוס כבר חשוך וישן, הרקה
שלי דבוקה לשמשה הקרה. בחוץ ירח מלא של החמישה עשר בחודש רוקד
ריקוד צללים על מכתש מדברי שנפער מתחתינו, משנס מותניים
לפעולה, מטיל אור אולטרה סגול על האדמה החרוכה. אומרים שבלילות
כאלה התנים מייללים אלי
|
עם ספר של פאולו קואלו ביד ימין ושיקוי פלאים בשמאל
"תרכובת על בסיס תאווה בניחוח טסטוסטרון", הצגת בראווה
והיא רק ניגבה את משקפיה במטפחת אקרילן.
|
נעמוד ליד פסל האלבטרוס הענק, מלך עופות מיתולוגי
אצילי העושה שלום במרומיו, שעל הארץ מקרטע ונכשל
ומפוסל בתנוחה מבישה באמצע הטיילת. זה מקומנו תאמר לי.
|
והיה כשיבוא האיש
שראשו כתם פז
וקווצותיו תלתלים שחורות,
בשלט מטאפיזי רחוק
חושי יזהוהו
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
"ואז היה טרנד
של לכתוב
סלוגנים בלשון
תנכי"ת..."
דברי ימי הבמה,
כרך ל"ז |
|
