|
"אנחנו האלוהים של השירים שלנו".
ילדי יום ראשון/אביב גפן.
אוהבת את רגעי השקט שלה עם עצמה,
אבל צריכה את החברה מסביב.
הולכת בד"כ אחרי הזרם,
אבל אוהבת להיות שונה מדי פעם.
תמיד עם חיוך על הפנים,
אבל גם לפעמים החיוך דועך.
אוהבת לכתוב,
ולזה אין אבל.
אשמח לשמוע תגובות :)
היא מחכה לרגע, לאותה שנייה שממנה אי אפשר לסגת. השנייה שבה
הקול נחנק, ותחושה רעה מקוננת בבטן.
|
הוא התלבט ארוכות אם להחזיר אותי או לא, הרי אם יחזיר- ייפגע
כבודו.
אז זירזתי אותו קצת, ניגנתי לו על מיתרי המצפון.
ראיתי שהוא נוטה להסכים, וכבר סובבתי את גבי,
כשפתאום הרים ראשו ואמר-
"בתנאי שתחייכי".
|
זה לא שאני לא שמחה,
אני פשוט לא מחייכת.
וגם אם זלגה לה דמעה,
|
אך עם קרן האור הראשונה שמציצה דרך החלון, כל ההרמוניה האדירה
שהתרחשה במוחי מספר רגעים קודם מתעופפת ברעש ונעלמת, כלא
הייתה.
|
העתיד כבר כאן, הוא מחכה לי ליד הדלת
אסור לתת לו לחכות יותר מדי זמן.
הוא מביט בשעון
וגופו מביע חוסר סבלנות.
|
רעש הרוח השורקת, הדורשת להיכנס בכוח לחדרי
הוא מנגינה נעימה לאוזניי.
אפילו דרך שמיכת הפוך העבה, ואדי התה החם
מצליחים לראות את החיוך שעל שפתיי.
|
המחשבה המקורית היחידה כבר גוועה באיטיות.
|
דשא ירוק,
שמים כחולים,
לא מעידים על מה שהתרחש
לפני שישה עשורים.
|
תנו להנות משירה, לא בכוח
כזו שבאה מהלב ולא מהמוח.
|
הסיפורים המצמררים, הכואבים, האיומים,
רצים בראשי כעת כמו סרט נע,
כבר זוכרת אותם בע"פ.
|
יש עיניים בהירות
שדרכן רואים את האמת והנשמה,
ויש עיניים עגולות
שהאישון שלהן בצורת סימן שאלה.
|
להצטלם, אבל להרגיש מחוץ לתמונה.
להסתובב ברחוב הומה אנשים, ולהרגיש בודדה.
לבכות בגלוי, ועדיין לא ישימו לב.
|
|
|
אבא שלך
ערומקו?
איזה יופי!
גם אבא שלי.
אפרוח ורוד. |
|
