|
אם למות אז בתנאים שלי, יא מניאק...
איזו תקופה מוזרה, כמה מעניין לי לחיות.
|
וחיוך מפציע,
תחילה מהוסס...
|
את טעימה,
אני רוצה עוד, את ממכרת
הרבה מאוד זמן לא הרגשתי ככה,
הוא אמר
|
וככל שהקשה, נקשרה היא יותר
בשלשלת כלבים, מוסרות של תשוקה
שום דבר רציני, התאהבות באהבה.
|
במחוות שותקות
מצונזרות
או לא בטוחות, מהוססות
באש הפקפוק העצמי
|
נבנה מגדל גבוה של קוביות,
כמעט בגובה שלי
ואכיר לך את רותי סמרטוטי,
שהייתה מאוד חולה
עברה ניתוח לב פתוח
נתפרה מחדש ועכשיו היא בריאה,
היא הרי רק בובה.
|
שתי נקודות במרחב;
ממאנות להיפגש,
אי שם בעבר עבר קו שחיבר ביניהן.
|
מי אתה?
יד מושטת זוכה למכה
על הטוסיק
אף פעם לא פוגשת יד אחות
|
זמנים קשים עוברים על כוחותינו.
יש דברים שצריך להוציא מהמערכת לבד
לזעוק אל השמיים הריקים
ולדעת שאין תשובה שתנחם.
|
אתה מאמין בקארמה,
אני יודעת
שלך מוכתמת לעד.
|
נדמה לי לפעמים שאם רק אוכל לדמיין שהוא שם, במיטה,
אני אוכל להרדם בשעות סבירות.
|
ידידות כאילו אפלטונית. מרחוק, לא להתראות יותר מכמה פעמים
בחודש, זה סתם יחדש את ההתאהבות שדעכה, את הרגשות שאני מצליחה
להדחיק, את הצורך שלי במשהו שלא קשור אליך ולא יכול להתממש
איתך כי אנחנו לא מתאימים.
|
במקום בו שכנה האהבה שלי אליך, נותרה רק אדמה חרוכה עם נשורת
כבדה של מלחמה איומה ורוחות מנשבות. ישנה שם מצבה עליה חקוקים
זיכרונות אהובים, אותה מדי פעם אני מבקרת בלי שליטה. מניחה
פרחים, מבכה את האובדן ומוסיפה עוד כמה שורות.
|
לא, זה לא טוב, דימויים נדושים שכתובים בצורה מליצית ושבלונית
מדי. למחוק, לזרוק, לקרוע את הנייר. לשכב על המיטה. לבהות
בתקרה, בוילון, בכוננית הספרים. ריקנות. צריכה לאסוף את עצמי
ולצאת מזה. איך ממשיכים אחרי שקורעים הכל לגזרים.
|
סחטתי אתמול תפוז, בזה לא יכול להיות לי ספק.
הוא היה כתום. מתוק חמצמץ וטעים, מרווה ובלי הרבה ויטמין סי.
|
צריך לנטוש את המיטות,
להשאיר אותן לחולים.
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
כשחונקים דרדס
איזה צבע נהיה
לו? |
|
