|
הם נבחרו על דעת עצמם, הם מינו לעצמם זכויות
ופריבילגיות. הם היו צעירים. ויפים. חלקם לפחות.
בבית הספר התיכון למדעים ולאומנויות (י-ם) הם כתבו
את המחזה אשר לפניכם. עמלים וקמלים בטורח.
במשך שנים רבות מאז הופעת הבכורה, המחזה יטיל את
צילו על דורות רבים של הצגות סיום. לפחות, על אלה
שיכתבו אותן בתיכון הנ"ל על תחנות רכבת.
הכותבים זכו לתהילת עולם עוד בחייהם. פסלים הוצבו
בכיכרות. פסל של יעקב אגם הוצב בכיכר דיזנגוף ללא כל
קשר מוכח. לאחר רדיפות חוזרות ונשנות מצד מעריצות
בנות שמונה והאימפריה הרומית, הם ירדו למחתרת וכבלו
את גורלם עם גורל מדינת ישראל. חסוי.
המחזה מתאר התרחשויות מקריות בתחנת רכבת שכוחת אל.
כה שכוחת אל שאיש אינו יודע היכן היא. כל שכן נהגי
רכבות, וחברי האיגוד המקצועי.
מפרט טכני:
כותבים ובמאים: אלדד אבל, אליק אוסטר, רפי אריה,
אבישי לביא, אבנר שליין.
תפאורה: מידד אליהו, יאל בן גיגי, אמנים.
תלבושות: ערגה זוננברג.
תאורה והגברה: אוסנת קוריסקי ומאיה ברטוב.
הפקה: ליאור גייצהאלס
שחקנים (עפ"י סצינות):
קבועים
מקסימיליאן קנלו: צבי לנזמן-שקדיאל
מודיעין: מאיה ברטוב
נגן רחוב: דוד דמשק
מוכר עיתונים: צפריר ברזילי
פתיחה
בחור: גלעד אורן
בחורה: שמרית שלף
נודניקית: ענבל סרברו
אומבודסמן
אומבודסמן: אבישי לביא
גדעון: אבי שטייניץ
מישה: עמית גילוץ
ולדימיר: פבל ליפשיץ
רונית: מיכל יטמנו
אילנית: יעל אשכנזי
נישול
זקנה: אליק אוסטר
בחור צעיר: פבל ליפשיץ
נשמה טובה: יעל זילברשטיין
מכשף: גילעד אור-לי
מלאך המוות: טלי גולדנפלד
סטלינגרד
גרמני א': ברק גפני
גרמני ב': גלעד אורן
רוסי א': חן אהרוני
רוסי ב': אודליה חיטרון
חייל ונערה
חייל: רועי טראב
נערה: פנינית ראובן
זקן (מטבע): אבנר שליין
שגר פגר
גבוה: איתי קפלן
גיבן: רפי אריה
איש: עמית גילוץ
זקן (מטבע): אבנר שליין
זקן (מת מדומה): חן אהרוני
אישה: סאמא יאסין
צ'יק
נוסע א': חן אהרוני
נוסע ב': אביטל רשף
עובר אורח: אבי שטייניץ
מכשפה
אלכסנדר: רפי אריה
זיליה: שירה בן-יהושע
טייס: ברק גפני
מכשפה: דנה דובדבן
ערס: מג'די מסרי
שדר א': אבנר שליין
שדר ב': אליק אוסטר
פנטומימאי: יאיר מטקוביץ'
פיצול
אמא: לינה עבד-אל-חי
נערה: מעין יהודאי
ילד: אלדד אבל
כספית: ניצן כהן
זהבית: יעל אשכנזי
ריקוד מוזיקאים
סיום
בלש: יאיר מטקוביץ'
עוזרת: מעיין יהודאי
זמרת: ליזה שורמן
מעריצה: אודליה חיטרון
בייניש: יאל בן-גיגי
אפרת: אפרת גיל
הנא: מרים חודרקר
אפילוג
אפי לוג: אוסנת קוריסקי
נודניקית: מי?! אתה יודע שבזנזיבר יש רק אירוסין, ולא מתחתנים?
גבר יכול להתארס עם שבע נשים! מי שמתארס עם פחות נחשב
לצ'ומבום. אתה יודע מה זה צ'ומבום? זה מישהו שכח הגברא שלו
חלש. שמע, זה לא נעים.
הוא: שימי... אה... שימי לפיך... נו, כזה שעוצרים איתו... נו,
כמ
|
אומבו: נהדר. [מוציא את פנקסו] מה שמך בבקשה?
מישה: מיכאיל חלמלוב. אתה יכול קורא לי מישה.
אומבו: טוב, מישה. ספר לי מה הבעיה.
מישה: זה ככה. אני יש לי חבר ולדימיר, אנחנו למדנו גן חובה
ביחד. עכשיו, חבר ולדימיר הוא נוסע לסטלינגרד. הוא נוסע
לסטלינגרד, אני בא
|
זקנה: אתה יודע מה שמשון שלי היה אומר? מי שאכל בשבת,
סימן שיש לו אישה טובה. הוא דווקא לא אמר את זה הרבה... [נגן
לוקח הכינור, מנגן מוזיקת אבל. זקנה מהורהרת] חבל שמת, הנבלה.
|
מודיעין: טו-דו קנלו מודיעין. אנו מתנצלים על הפסקת החשמל. זה
חלק מתוכנית הקיצוצים שלנו. ניתן היה לרכוש נרות בחנות
המזכרות, אך גם היא נכללה בתוכנית הקיצוצים. עמכם הסליחה.
תודה.
|
גרמני ב': [חושב] אתה חושב מה שאני חושב?
גרמני א': כשאין משקה, גם הפיפי קופא!
|
נוסע ב': או אז ככה: (בדיבור מהיר. א' מהנהן בזמן שהוא אומר:)
אם אנחנו רוצים להגיע לירושלים, יש לנו בעיה, כי אנחנו כבר
בירושלים. אם אנחנו רוצים להגיע לתל-אביב, אז יש לנו בעיה
גדולה יותר, כי אנחנו בירושלים וצריכים להגיע לתל-אביב, ואם
נגיע לתל-אביב תהיה לנו א
|
זיליה: [מתפרצת] אל תיקח ממנה! אל תיקח את זה! תפוחים צריך
לבחור, זה מה שאני תמיד אומרת. צריך לבוא לבסטה, לקרוץ -ככה
[מנסה לקרוץ ולא מצליחה]- לדויד, למושש ת'תפוח, לריח אותו,
לטעום, ואז לקחת פטרוזיליה. תראה איזה פטרוזיליה יפה שיש לי.
ככה אני אומרת.
|
גיבן: לא.. קראתי באיזה ספר מדעי שגם בגיל צעיר אפשר לקבל התקף
לב...
גבוה: [בספקנות] קראת ספר מדעי?
גיבן: כן. זה היה ספר-קלטת עם אלכס אנסקי.
גבוה: יופי לך.
|
נערה: [משתעלת שיעול קטן] קח מפה את הדבר המגעיל הזה. אני לא
רוצה להפוך למעשנת פסיבית.
ילד: בחייך, תפסיקי להיות ילדה קטנה [לוקח עוד שאכטה ונושף לה
בפרצוף], אני יודע שזה עושה לך משהו.
נערה: כן. קוצר נשימה.
ילד: יש לי השפעה כזאת על נשים.
|
בלש: ידעתי! ידעתי שזו מתיחה! הניסיונות העלובים שלכם להסיט את
תשומת לבי מהעיקר לא ישטו בשכל המבריק שלי. משהו קורה כאן,
למען השם, ואני עומד לגלות מה זה!
מוד: טודו, קנלו מודיעין. שום דבר לא קורה כאן. תודה.
בלש: [פאוזה. נבוך] אה, ובכן, זה פותר את העניין. אז
|
כבר עם רגל אחת בפנים, השנייה נשענת על הרציף. ועכשיו, רגע
לפני שאנחנו עולים על הרכבת שלנו, תנו לנו לעצור ולתת מבט
נוסף, מבט אחרון, בתחנה.
התחנה שלנו. [משתחווה]
|
|
|
ברגעים כאלו לא
נותר לנו אלא
לאחוז זה בידו
של זה, להרכין
ראש ולהתפלל
שיפסלו את
הסלוגן. |
|
