|
"הו, רד אלי,
ליל אהבה.
הענק לי שכחה, שהנני חי.
שא אותי בחיקך,
קח אותי מין העולם.
כבים עתה האורות האחרונים.
מחשבותינו,
זיכרונותינו, כל המחשבות,
כל האזהרות,
לשעת הדמדומים הקדושים.
הנבואה האצלה,
להשמיד את הטרוף האפרפר,
הפושה בעולם.
הצלי בין שדייך,
את השמש
למענינו האירי
בשחקך את כוכבי האושר
מקסמייך ייעורו בנעימים מול עינייך
יימסו במתיקותך,
לב אל לב אליך
פה אל פה,
נשימה אחת.
הנני סומא,
מחוויר עולם מסנוורייך,
שהיום מבהיק לנו כאשליה
אל מול השיגעון, מוליך שולל,
רק אז - הנני עולם.
אושר: מרקם אצילי
אהבה: חיים קדושים
לעולם לא להתעורר שוב
חסר אשליות.
רצון מודע, מתוך נתעוררה יחדו בלילה.
למי שהחלום צוחק לאהבה,
האחד הזה קורא אחר כבוד
שלפעמים רוע מנובא,
חוששים
המה מלהתעורר..."
Black moon, Louis Malle, 1975
..על עור הקטיפה אלבש לבן, כמו חלומן.
|
מתנשא עד לגובה צמרות העצים, עולם חובק אותך-
ואתה נענה לו.
|
אולי אתה רוצה במותי.
כיוון שעצומה אהבתך אלי ואינך יכול מלהכיל אותה יותר בתוכך
|
ולכן- הזמן הוא שטני.
ולו רק למראית עין.
|
בואי נשתה את דמם של הענבים,
|
ואת נוכחותה רבים לא ירגישו, אורבת היא לשינה תמימה של ילד,
דמעותיה יקפאו בזמן מת.
|
בלילות אלו תהינו ואת סיפורנו כתב באפיזודות מבדחות פסנתר ישן
השחור והלבן
האינסופיות בכישוף ובמדבר השורף את גופך הבהיר
כיקיצה פתאומית מחלום ארוך וגעגועי לאגמים מילדות
|
עיני נמסות למראות השדות החרושים,
חושי הגוף מתלהטים ומתעצמים
החמה הגדולה את אצילותה לא מסתירה
ומול מראת ענק אני מביטה אל בבואתי,
|
אין שכל, אין רצון, יש תאווה.
|
וצווחות השחפים החגים מעלי, מדירים שפיות מהלך רוחי -
תאווה לי לשפתייך, מנופחות בנימים ובשר אנושי
תאווה לי לפטמותיך הקטנות, דרך יצר פדופילי.
|
בתוכי השקיעה תקועה, אלף לילה ולילה - קלעתי את הצמה,
המתנדנדת כמו נדנדה בין עצי האקליפטוס
|
שב-נא תחת עץ התפוחים השחורים
ואל תתבייש מאורו המופקר של הירח.
|
גם באותן השניות הבודדות לפני
שאת נרדמת
את צופה, בעיניים גדולות
שוקקות, בפניו השקטים.
|
הדבר היחיד שמפריד בינינו
הוא קיר של בטון.
|
אולי תקומתה של תקופה אחרת
תיצור בתוכי כאוס חדש,
|
אל הארכיון האישי (48 יצירות מאורכבות)
|
אוף אין לי כוח
לקום מהמחשב. מי
בא להרים אותי?
איזבל |
|