|
איני סופר או משורר, אני גם לא כותב כדי לפרסם, אני
פשוט כותב את הדברים שאני מרגיש באותו רגע, לרוב יש
לי פנקס ועט עלי... והסיבה שאני מפרסם פה את
"יצירותי" היא הצורך להוציא את ההרגשה הרעה,
הדיכאונית, אחוצה לעולם, כדי שתפסיק לכרסם בי. פה זה
ה"אני" האחר שלי, אף אחד שמכיר אותי בחיים לא ינחש
שאלו הם סיפורי, ואולי כן... ניראה...
ואז, לאט לאט, כמו שאני נהיתי מודע לטבע, כך הטבע ניהיה מודע
אלי, זה הרגע שתיעבתי.
הטל שעל הפרחים התייבש, הפרחים עצמם קמלו ומתו, הדבורים החלו
לצנוח מהאוויר חסרי ניצוץ חיים.
|
התמונה נשארה עומדת, הילדים עדיין שיחקו והקשת הייתה עדיין
בענן, אך במקביל שמעתי שוב את הירי המתנהל לא רחוק מספיק מפה,
ירי אשר לא הקפיץ ולא הפחיד, לא אותי ולא, במיוחד לא, את
הילדים.
הם היו רגילים וזאת היתה הבעיה!
|
ונגלה מולי אחד המראות היפים שראיתי, שמיים בצבע תכלת-קרמל רך
היכול להשכיח כל זעם, להרגיע כל חיה.
|
כמו מי קרח המעירים אותך בלילה. הם לקחו אותי. רמסו אותי. הפכו
אותי לצל צילו של האדם שהייתי.
|
|
|
אני מקווה לגדול
ולעשות הרבה
פקה-פקה.
אפרוח ורוד
בדרשת הבר מצווה |
|
