|
"אני חוזר
כמו לא הייתי מים
בין תהומות רבה
כאילו לא הוצפתי
לא גאיתי
לא נשברתי
לא קצפתי בסערה
אולי סוף כל משבר ים להיות אדוה
שקט, רוגע, מלטף
חוזר לחוף
בתשובה."
(יאיר אנסבכר - דמעה בים)
אני אני
אתם אתם
"מה זאת אומרת את מרגישה מיותרת?"
"מה כל כך קשה להבין?! אני כלום, סה"כ אבק שמצטבר עם כל שנה
שעוברת"
|
"אתה יכול לייבש חלומות?"
"מה?!?!"
"לייבש חלומות, פשוט... לייבש אותם! לקחת אותם, להכניס בתוך
איזה ספר, לתקוע במדף, לפתוח אחרי עשר שנים ולראות שעדיין יש
חלום???..."
|
...אז הסברתי לו שאני יכולה לראות על בנאדם אם הוא כועס עלי,
או אם הוא עצוב, או אם הוא שמח. אבל האיש הקטן עם השיער היפה
שתק כל הזמן ובסוף אמר לי בקול הכי מקסים ששמעתי - "אצלינו ר ו
א י ם מה שאתה מרגיש!!!"
|
אנשים, בדרך כלל, מפחדים מההתמוטטות.
מפחדים לקרוס תחת עול הכאב.
לאבד דמותם, כוחם, עוצמתם, עצמיותם.
|
אבל איך חוזרים מפולין,
כשכולך עדיין שם
|
איך אתה אליי,
גועש כמו נהר וחולם כמו מדבר
|
איך מרשים לעצמם העצים האלה לחיות מעל המוות הנורא
|
אני מקנאה באלה
שיודעים לראות
חיוך בכל טיפה של טל
|
איך לרצח רבין יש תמיד ריח של סתיו
|
מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים,
שספר בלחש גרגרי חול ונמשים,
פתאום אותה איננו -
|
זה כנראה יהיה
השיר האחרון
שאכתוב עליך.
|
מה המחיר של להיות אמיתי
שתלך מול אדם ותסתכל בעיניים
|
זה יום קדוש, שהעיניים הדומעות שלנו מחללות אותו,
כי הדמעות שלנו אף פעם לא יספיקו לבטא את הכאב שלו
|
לאבא של כולם היה סולם
שהגיע כמעט עד שמיים.
אבא שלי, הגיע כמעט
עד האדמה.
|
בתוך קרקס החיים אני אותו ליצן עצוב
שכבר כל כך רוצה ללכת הביתה, אבל הקהל דורש שוב.
|
למה אני כותבת לך
מילים חסרות אמת, חסרות המשך
לא הכרתי את פנייך
מעולם לא הופנה אליי מבטך
שותפה לא הייתי אף פעם
|
אני ראיתי פעם אדם סגול
הוא היה קצת עצוב
אבל הוא שימח אותי
|
כמו סימנים קסומים
מתוך מחברות של רגש
עמוסות דפים קרועים
|
אני כל כך רוצה לדעת איפה אתה, כל כך רוצה
לראות אותך בתוך עיניים של מישהו
|
וקשה לשכוח רגעים שמכאיבים ללב כל כך
כשכל צבעי הקשת נמסים והכל פתאום נשכח
רק הדמעות יודעות לבטא מה יש בתוך האושר
והיא לא יכולה לדעת
|
הכל אפשרי כשהעשן שנפלט מהסיגריה מתערבב עם אדי השכרות
והשקט שהירח מאיר עליו הוא בעצם רעש, שנכבה רק בטעות.
|
שורפת מדורות קטנות
עשויות קיסמים דוקרניים
|
הוא מייצר חלומות
מגשים משאלות
מפזר נחמות
|
ואני
אני רק רוצה אותך
ואני לא רוצה אותך כי אתה בן אדם
אני רוצה אותך כי אתה אתה.
|
רגעים שאני מתפעלת, לא רק מעצמי.
|
אולי אדי הבירה המשותקת ואולי ענני החלום מתלקחים לפעמים
מעירים משתיקים וזורמים בי.
|
אני פוחדת. אני פוחדת מעצמי ומהלב הזה שמתלקח בי. אני פוחדת
שאני יודעת בדיוק מה הולך לקרות. אבל אני לא יודעת מה אחרי זה.
|
אני אוהבת את הים כי מה ששומעים, ומה שרואים, ומה שחשים, ומה
שמריחים, ומה שטועמים בו שונה. כל חמשת החושים חווים משהו חזק
יותר....
|
החזאים, אפילו בלונדון, אמרו שצפוי לנו חורף קשה.
החורף תמיד קשה, זה לא חדש.
אבל אמרו שצפוי לנו המון גשם, לא כמו בשנים קודמות.
|
חמישה חושים מתקהים להתפוצצות שקטה כשאנחנו עושים אהבה.
כמו זרמים סגולים-זוהרים, כמו להתמוסס ולהיספג בצמר גפן
אוורירי.
|
כל כך הרבה פעמים כבר, לא ידעתי מאיפה להתחיל.
לפני חודש בדיוק עמדתי ביער, באדמה מתחתי שאריות זעקותיהם של
אחיי שהומתו
|
למה את עצובה, הוא שאל אותי.
אני עצובה כבר כמה ימים, אולי שבועות. לא ספרתי.
|
פעם הייתי קוראת וכותבת את הדפים הכתומים האלה המון. השתחררתי
מהעולם החונק הזה, הירוק, עם שאיפות לריאות שרוצות להזרים לי
בדם את העולם. אבל בינתיים הסכרים קצת גבוהים (מעניין, את
הדמעות הם לא מנצחים).
|
אז אני מחליטה שלפעמים אני הרבה מדי. בשביל עצמי.
|
בלונדינית, מיניאטורית, יושבת על הכתפיים של אבא ומחבקת את
הראש שלו. שיער גלי ומתפרע בגוונים בהירים של אור, עיניים
כחולות ענקיות. ופצע בברך, מעניין אם נפלה מהאופניים, אולי
מהמתקנים בגן.
|
ירח מלא. חיבוק. עיניים. "אני אוהב אותך". "אני אוהבת אותך".
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
מישהו מחוץ
לחלון מציץ.
מישהו מחוץ
לחלון הראתי לו
את הציץ.
סבא. |
|
