|
Marina
כתיבה נתפסת כאפשרות ביטוי עצמי הטובה ביותר לאנשים
מוכשרים מספיק המסוגלים להשתמש בה.
כושר ביטוי ושפה גבוה זה הכרחי בעיניי כותבים רבים.
לעומת זאת, לעיתים קוראים יעדיפו את הפשטות
היומיומית והציניות המלגלגת- אליהם ניתן להתחבר
בקלות יותר מאשר למילים מסורבלות מתקופת התנ"ך.
ולא תמיד ניתן לדעת מתי הכותב מכניס קצת מעצמו
בסיפור, ולא תמיד ניתן לשפוט אותו ע"פ יצירה בעלת
אופי דכאוני מעט או ציני יתר על המידה- כי זו הצורה
הטובה ביותר שהוא מסוגל להתבטא בה.
לכן תגובות כמו- "תאכלי קצת שוקולד ותתעודדי!" הן
ממש לא לעניין כאן, כי להגיד לכותב להתעודד זה כמו
להגיד למוזיקאי לנגן חזק או חלש יותר בניגוד למצב
הרוח שלו.
תגובות, דעות וחיות אחרות יתקבלו בברכה תמיד.
[המלצות עידוד למיניהן, הכותבת תעדיף להתעלם מהן
באלגנטיות.]
בתנועת יד חלקה היא מסיטה את שיערה אל כתפה הימנית ושולחת מבט
מרומז לאחור.
לוגמת מכוס מוגבהת, המכילה 'קוסמופוליטן- הרי שתמיד הייתה לה
חולשה למשקאות עם שמות ארוכים.
|
מעולם לא האמנתי בפתגם - "אם אין לך מה לומר, תשתוק." לא לימדו
אותי לשתוק. אך הפעם החלטתי לוותר על עקרונותיי וסתמתי את הפה.
נטע נעמדה במהירות, "במה מדובר?" היא התעקשה לדבר ואני התעקשתי
לשתוק. הפכים מושלמים עד הסוף, מה?
|
בסוף השבוע לא נשארת בבית.
היא לא טיפוס ביתי במיוחד ומעדיפה לשרוץ בחוץ עד הבוקר.
יושבת עם כמה חבר'ה בפארק, בקבוק אלכוהול במרכז וצוחקת בקול רם
לאחר חצי כוס על בטן ריקה.
|
ראי עצמך, עצובה עם עיניים יפות,
ראי עצמך, ילדונת, רצה ברחובות.
|
זו השקטה, קשובה,
נחה על מיטה, אולי מעט עצובה.
|
היא נועצת בי מבטים נטולי תוכן, לעיתים שנאה ומצווה עליי להביא
לה כוסית נוספת. אני מביאה את הכוס בחשש והיא מפילה אותה.
הכוסית נשברת ואימי היא כמו הרסיסים, תתפרק לפתע, תוך כמה שעות
לאחר שתתפכח.
|
אישה הרה חצתה מחסום. המים ירדו. התינוק נולד מת. הצבא שתק.
רק חייל בודד הביט על המחזה מהצד והזדעזע. הוא לא דיבר, כמובן.
הרי מי ירצה להקשיב לחייל פשוט...
אנחנו אשמים? אולי.
|
|
|
בכלל הטביעו
אותי.
-קורט קוביין. |
|
