|
פעם הייתי דוגמן, היום אני סתם מכוער. זה יישמע לכם אולי
מצחיק, אבל פעם כשהייתי דוגמן, הייתי מסתכל במראה, היה בא לי
להקיא. היום, אני סתם מכוער, אבל כשאני מסתכל במראה כלום לא
קורה. הכל נשאר בדיוק אותו דבר. כאילו, הקיבה שלי כבר פיתחה
אדישות כלפיי.
|
" מה תרצה?" שאל אותי המלצר. סובבתי את הראש לעברו. "סטייק או
דג?" הוא שאל. ואני ממש לא הרגשתי שאני יכול לאכול עכשיו. לא
היה לי יותר מדי תאבון. הייתי יותר מדי נרגש. "לא, תודה. אני
לא רוצה כלום" אמרתי לו.
|
למה באמת האוטובוס מלא כל-כך דווקא היום? ניסיתי למצוא כל מיני
סיבות לכך, אבל הדבר הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו היה שאלוהים
מנסה להעמיד אותי במבחן שאין לי מושג מהו.
|
לכל אחד יש את הצל שלו. גם לי כמובן יש את הצל שלי. בשלב מסוים
זה נראה לי קצת מוזר, שיש לי צל. היה בזה משהו חשוד. הוא הרי
לא שואל אותך אם אתה רוצה אותו אולא. הבחירה אינה בידך. הוא
פשוט נמצא שם, מתגנב מאחוריך מבלי שתרגיש, משתתק כדי שלא תבחין
בו. גורם לך
|
לא היה אף אחד בבית. לא היה מי שיראה עד כמה אני מסטול עכשיו.
אולי, באופן כללי, זה טוב, אבל, עכשיו, הרגשתי קצת לבד. מן סוג
של שקט מעיק, שגורם לך לחפש בדחיפות מיידית אחר מקור הרעש
הקרוב ביותר.
|
אתם מבינים,האיש ההוא בחליפה השחורה פשוט היה כל-כך משכנע. הוא
נראה כל- כך בטוח בעצמו. מישהו שכבר עשה את זה. מישהו שכבר
הצליח, שכבר הוכיח לעולם מה הוא שווה. הוא הצליח לרתק ולעניין
אותי בכל מיני מילים אינטיליגנטיות ומפוצצות, שכאילו נלקחו
מהפסיכומטרי. הוגה או
|
הוא נזכר איך הפסיכולוג שלו אמר לו שיותר מדי מרמור , פחד ,
עצב , כעס , שנאה , קנאה ושאר הרגשות הרעים יכולות להשתלט עליו
ולגרום לו לבצע מעשה רע כל כך , אשר בעקבותיו ישלחו את חניבעל
לקטר לעזור לנשים זקנות לחצות את הכביש . הוא נזכר בשטיח ,
שהוא סוחב עימו בכ
|
|
|
אני לא יודעת מה
איתכם, אבל אני
פיג'מה |
|
