ביום אביב בהיר ב1991 הציפורים צייצו בצמרות העצים,
פרפרים מצצו צוף מפרחים שזה עתה פרחו בצידי הדרך,
צ'ייקובסקי חגג יום הולדת וכך גם מיטל, שנפלטה באותו
יום אל אוויר העולם. טוב, לא העולם. זה היה יותר בית
החולים "לניאדו" בנתניה.
במהרה היא למדה ללכת ולהתנהג לפי הכללים של נתניה.
גם בלי אולר היא הפילה מרגליהם הקטנות את כל הוולדות
הרוסיים, צאצאיהם של חבריי העלייה של הוריה.
אבל זה לא העיקר.
בגיל צעיר מיטל החלה לצייר. אחרי שהמורה הרוסי שלה
לציור קרא לתפוח שציירה בתחילת היסודי "עקום
ומכוער", היא לא לומדת איך לעשות את זה. מה שאומר
שהיא משאירה על כל נייר בו היא נתקלת משהו חסר
פרופורציות לחלוטין, בו היא מתגאה וזורקת לפח הקרוב
אחרי מחשבה מעמיקה בנושא.
ליום הולדתה ה14 שחל בתחילת מאי, היא קבלה
מהדוד-הרוסי-העשיר מצלמת ניקון קולפיקס 4100, שאת
חוברתה היא לא קראה מעולם (לכן היא מצלמת כמו שהיא
מצלמת).
כשהיא למדה לדבר היא סיפרה שטויות, כשהיא למדה לכתוב
היא כתבה אותן וכשהיא קבלה מחשב היא הקלידה אותן.
מה שאומר שיש לה די הרבה דברים חסרי טעם לדחוף לכאן.
