|
"By Divine grace I touch the shadow and reveal the
light.
In light there is truth.
In truth, freedom from dark things.
I am the darkness become light.
I am the darkness become the truth!"
היא בחרה לשבת לידי.
היה מקום פנוי באוטובוס, ובכל זאת, היא בחרה לשבת לידי.
יפהפיה, נעימת מזג, בעלת לחיים ענוגות ושפתיים שחיוכים נשפכים
מהן כמו מים.
עם תיק נשען על גבה, צמד אוזניות משתובבות-מסובכות בשערה,
ודיסקמן...
|
ואין דבר הולם יותר מגופיה ומכנס אדום בוהק, שבכל יום נראים
כאילו נקברו מחדש עמוק יותר ויותר בארון הבגדים הסגור למחצה.
כאילו כל יום עוברים כביסה עדכנית שסוחטת מהם וממני את המיץ,
עמוק יותר ויותר.
|
הוא רצה לחבק אותה לפני הגשם, הוא רצה להיות נקי בשבילה,
ובשבילו. הוא רצה להיות נקי בשביל להבין שבשבילה זה בשבילו,
בשביל ללכת בשבילה...
בשביל להיות בסופו של דבר נקי.
|
אין זו שמש
אלא מנורת לילה
ולא משנה כמה וולט היא תניב
היא לא תאפשר לי לחיות
|
ילדי,
במקום בו הכל רקוב,
אל נא תאשים את הריקבון.
אנא ממך, ראה.
|
הפחד והסימוכין כבר לא נראים כמו מורה דרך טוב,
לעת עתה.
|
נגן לי בדידות.
אתה מכיר אותי.
אתה יודע שזה לא פשוט.
כל כך הייתי רוצה לחבק אותך עכשיו
|
היום
נסלל עוד מסלול
עוד פטיש אויר מתרומם
עוד טווס מתחמם מנחושת
|
פיסות פילוסופיה שהטחתי בכל עבר,
עשו אותי חכם,
עשו אותי צודק.
|
הגיטרה תתנפץ בין ארבעה קירות,
את החלומות שהוזרקו בי אעלה קורבן.
באש אזרוק גופי, נפשי וחלל מלא בתופת,
רק כאב מוחלט ירגיע את הרעש הלבן.
|
משה הצוף מן הפרפור המגנטי,
של נעליך מעל רגליך.
השתחווה ותן לי לטעום זיעתי המרה,
אשר אספת בעוז רוחך.
|
גם היד הכי חמה קרה פתאום,
קרה מחום,
אשר עולה
לנוכח יד קפואת מראה,
|
איך הוא אמור להגיב,
כשהוא היחיד שהיה אלי נחמד -
ועזר לי להרים את הסכין
|
בהרים יש אויר נקי ושקט אינסופי,
ועצים גבוהים בעלי צמרות המזדווגות הלוך ושוב,
ורטט בעיניים: לב רץ אחורה, לא נאחז,
אך ציוצה של הציפור נשמע למרות הכל קצת מאולץ.
|
יקירתי, הסתכלי על הירח.
ראי איך צבא של עננים כובש כיפות שמיים,
טיפות של מים מחלחלות במישורים העמוקים
והשמיים אפורים-אפורים.
|
כמו החתול אני היום,
זה כאן שמשתכשך בשקית הזבל,
של פח האשפה הקטן,
נכנס למסדרונות יפים,
ומוברח לאחר כמה רגעים
|
כנראה לא הכרתי את האנשים הנכונים,
או לא קטעתי מה שהיה לקטוע בזמן,
או לא המשכתי לעבר ההמשך ההגיוני,
אבל לחזור אין לאן.
|
העניין מוצה,
והקו נחצה -
אז ארכין ראשי
בעצבות קלה
ובהקלה...
|
מנגינות חוזרות ונשנות
גורמות לי להנהן
ולא להבין מילה
|
לפתוח את הלב,
ולא לסתום את הפה
של מי שמדבר מלב העולם
הסתום הזה.
|
מכונת מלחמה
ילד מוכה
טרף קל
על סף המודע
|
איך נזכרים ללכת
עם רגליים צולעות
באוקיינוס שכחת המוטוריקה הבסיסית?,
שם, איפה ששוכחים איך לקום בבוקר
ולנשום חמצן,
ולא אויר ריק.
|
השלג המחלחל והעלים הצהובים,
המעילים הנאטמים עד קצה גבול היכולת,
הידיים הרועדות,
החישול המדוקדק למחצה.
ניתן לראות טיפות רגש
בתוך גוף החימר
|
שלל כלי התזמורת, כה שקועים בסימפוניית היומיום, שוכחים לבחון
מי בעצם מזיז את האצבעות, ומפרכס תווים, וצופר רבעי טונים
במכניות מעוררת פליאה, חרדה ותהייה.
שובל המילים שתשאירו מאחוריכם ייהפך לבלילה ארוכה של שנינויות,
ויושלך לעבר הקומפוסט, אילם מתמיד...
|
כן, אדון חי, פישלת,
לא כיסית את כל הפינות,
לא הסתגלת לכוח משיכה מרסק מטוסים
ולקור כלבים מבריח ציפורים.
חשבת, אדון חי, חשבת...
|
מי אמר שהלילה סופו בבוקר?
מי אמר שהבוקר מתחיל כשהלילה נגמר?
שיזדיין הבוקר,
בינתיים עוד לילה,
והלילה זוהר מרוב אור,
אור כזה יש בד"כ רק בבוקר,
אבל לא היום.
|
לתפילה שלי אין מקום בבית הכנסת.
לא לי חול וקודש,
לא לי עפר ואבק,
מן הרוח ואל הרוח...
|
הוא מביט עלי, כאילו מרמז לי על הבאות.
הוא ימשיך לרדת, ואני אמשיך לרדת עם אישוניי במרדף מתמיד אחר
הבעותיו ההולכות ואוזלות.
באמצע השמיים, כמעט בגובה העיניים שלי, הוא מתבונן בי.
שולח לי אותות שקטונתי מלקלוט,
שפת סתרים בוהקת שכזאת...
|
סיכומי ביניים,
דיאלוגים סתומים בראש מבולבל:
תמיד מילים.
|
סבא, סליחה,
אך לא אוכל להמשיך להילחם במלחמה שלך.
לדעתי כבר הפסדנו
את עצמנו בתוכה.
השריר שלי רפוי היום -
אני מפסיק לשחות במים הסמיכים שהורשת.
|
אך הקרבה שלך היא משתקת, היא כל כך חזקה
היא שוברת כל עמוד שדרה, מעוותת כל אמת מידה...
|
וזה לא המסע שנתקע,
וזה לא האובייקטים שלועגים,
זה אני שניתקתי קשר.
|
כשאתה נשאר, נשאר רק זימזום באוזן.
אפילו לא זימזום, זה יותר כמו שריקה קטנה כזאת,
שקוראת לך לקום וללכת.
|
היא אומרת שאני מלוח...
אם אני מלוח, זה כנראה מרוב דמעות,
שזה דימוי נדוש כשלעצמו עוד מלפני השיר של אביב גפן,
שבכלל לא נכתב עליך - שזה מפחיד עד כמה שזה מתאים,
עד כמה שאסונות תהומיים הפכו יום-יומיים...
|
התכופפתי לרגע,
אולי לא
אדרוך שוב
נשק, או
על רגל,
אבל בהחלט
אוכל להתנחם
|
חיים. למה בכלל להמשיך במשחק הזה? סבל. מר. מר גורלי. יכולתי
הבלתי נשלטת. לספוג רוע. לבכות. רומו של עולם. רומו של עולם
בתוך קופסה. חיים בתוך קופסה. לאן זה הולך? למה זה ממשיך? למי
נותר לפנות?
|
אל הארכיון האישי (14 יצירות מאורכבות)
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
