|
משהו מוזר צד את עיני, דמות מטושטשת מבצבצת מבין הדפים ומרחפת
לעברי. כשהיא מתקרבת אני מזהה אותה מיד, היא מעמוד 198, דמות
די שולית עם תפקידון קטנטן, אחריה מרחפת דמות נוספת, בחמת זעם
ובתאוות קרב היא רודפת אחריה
|
כשחלף על פניה, מתעלם כאילו מבלי משים מנוכחותה, התרחבו נחיריו
קלות, מנסה לשאוף את ריחה, מדמיין לעצמו איך זה יהיה איתה.
|
"הם נשואים, אבל לא זה לזו", חלף במוחי המשפט השחוק, אך בטרם
התפתח על פני החיוך, הכתה בי ההארה כברק, זהו, בדיוק! ומיד
במקביל שטף אותי פרץ תוכחה: "זה לא עניינך! תפסיק לחשוב על זה
אפילו! אתה עלול להביך אותה!" ומחשבותי נדדו משם והלאה, גם
מבטי.
|
שקוע עמוק במחשבות, עד שלא הרגיש איך התקרבה אליו, מניעה את
גופה החטוב לקראתו בצעד חתולי וגמיש, ורק כשרכנה אליו, גופה
המיוזע מדיף ריחות משכרים, ושפתיה לוחכות, טועמות, ניצתה בו אש
פתאומית
|
מינה לבה הגיעה שאלה תמימה למשמע: "יש לכם חיית מחמד בבית?"
"לא, אין לנו", אמרנו פה אחד, רפה ומבויש, והשפלנו מבט ליתר
ביטחון. מבט חטוף אל שתיח, איתר בבירור את שפת הגוף שהסגירה את
המחשבות שלה על חתול שמסתובב בבית, משיר שיער, טועם מהסירים...
|
שאון הקהל התערבב באוזניו הזקופות יחד עם לחישות הרוכב. הדם
זרם בעורקיו שוצף אדרנלין. נדמה היה שפרסותיו מרחפות מעל
הקרקע, רק נתזי העפר העידו אחרת. קו הגמר קרב במהירות עצומה.
הרוכבים, הקהל, הפכו להיות מקשה אחת. בליל של קריאות עידוד
וזעקות אכזבה נמהל בשאון ש
|
צמיגי ה 4X4 נצמדים לאספלט בחירוף נפש. צחי בידיו האמונות
מדהיר את הרכב במיומנות רבה כשאני ממושב הנווט שלידו מנסה
לדלות מידע חיוני ממקלט ה GPS שבידי.הלז מצידו מקשה עורף ודורש
במפגיע: "הזן כתובת מבוקשת", בקולו המתכתי והמונוטוני ומסרב
לשתף פעולה בקטנוניות אופ
|
היא הנידה בראשה בבוז, כאומרת "אה, צפוי" ירקה כמה יריקות -
למשנה תוקף, ומיד קיפצה לה לאורך הגדר הלוך ושוב מנסה לגרות את
חוש התחרות המפותח שלי, סוקרת בהתפעלות את מבנה הגוף האתלטי
שלי, ומפנטזת בראשה איך זה יהיה להתחרות בי
|
אבל באותה שבת שלא נגמרת, של כוננות בבסיס, זה נראה היה כרעיון
הגיוני, וקו החוץ שקבלנו מהמרכזנית ברגע של טוב לב פתאומי,
שבאותה עת היה שווה ערך לזכיה הגדולה בלוטו האמריקאי, היה חייב
להיות מנוצל עד תום.
|
קראתי לה איגי וקסמן ולא בגלל הדמיון המפתיע לזמרת הנהדרת, אלא
ככינוי חיבה מקוצר. גל התנגד בתוקף, הוא טען שזה נדוש מדי, אבל
לא נידב שם אחר, אמר שזה יבוא לו עם הזמן. כך היא נכנסה אל
ביתנו, בת בלי שם. עיני אזמרגד ירוקות, עור חלק ורך שמגע בד
משי מגעו וציפורניי
|
כמעין המתגבר מפלסת המחשבה את דרכה ולופתת ביד קרה ומקפיאת לב,
משביתה באחת את השמחה והעליצות. אני לא מאפשר לה להשתלט, ומוחה
אותה כאגל זיעה טורדני מעליי.
|
היא עוברת על הסיפור מהתחלה, שוזרת נקודות ופסיקים, מקפידה על
כללי הפיסוק והניקוד. מוסיפה גרשיים חינניים, פה ושם סוגריים
המסגירים משפטים משובבים. מציבה רווחים, פוסקת פסקאות. כצייר
המוסיף בתנועות שרבוט מכחול אחרונות, קרני אור וצבע שגורמים
ליצירתו להתעורר
|
הדהרתי את המכונית לעבר הפקק הראשון. מעביר את הזמן בחדירה
חשאית לפרטיות של האנשים במכוניות שלצידי. מביט בסקרנות בצעירה
שמתאפרת תוך כדי גלישה, מהמר נגד עצמי על האפשרות שהיא תאמר
"אופס" כשהפגוש שלה ירעיד את אחורי המכונית שלפניה.
|
היא תופסת אותך בדיוק כשאתה נינוח, באה ממחוז זר, לא ידוע,
כטיל מונחה שלוח המתביית בדיוק מדעי ופוגע בלב, לא , לא אותו
אבר תמים וחרוץ שעושה מלאכתו האפורה נאמנה, אלא אל לב ליבו של
מרכז העצבים במח, לשם תוכנת מראש, ובדיוק שטני.
|
ממרומי הסלע, הגלים נראו אימתניים, ובזעף אין קץ תכפו והלכו
כשהם עולים כל פעם יותר גבוה, מלחכים את קצות אצבעותיי
ומתרחקים. מאיימים, לוחשים: "אתה לא שייך, הגל הבא יתלוש אותך
מכאן".
|
"מי את? מה את עושה כאן? איך בכלל הגעת לכאן?" יריתי בנשימה
אחת, "ובכלל, לא צפוף לך שם בתוך התיק?" היא בדיוק הצליחה לחלץ
יד אחת כדי לסמן לי בעזרתה תנועה שאומרת "חשבתי שכבר לא
תציע..." התעשתתי מיד ועזרתי לה לצאת. היא נעמדה על השולחן...
|
|
|
לכבוד מר פופק.
התשובה לשאלתך
חיובית. מצטערים
על העיכוב
בתשובה. |
|
