|
מאור קריף נולדה בשנת 1989 להורים טבריינים-בנתניה.
כבר מגיל 6 חלומה הוא להיות שחקנית-ולאחרונה היא גם
מגשימה אותו...
היא כותבת מהגן<בזכות אמא אוהבת ושקדנית במיוחד...>
וסגנון כתיבתה השתנה והתפתח להפליא...
בעת הכנת עבודת שרשים גילתה כי אביה של סבתה היה
סופר סת"מ במקצועו והבינה כי לכתיבה יש ערך עליון
עבורה כיוון שהוא מפעפע בדמה ובשורשיה...
תיהנו...
הרי הוא חברה הטוב. מלווה אותה בנאמנות מאז נעזבה על ידי
ההוא-זה שכל בוקר היה מכין לה קפה ללא סוכר ומיד הוציא אותה
לג'וגינג-ליד ביתה.
מאז הוא איתה, דואג לכל צרכיה ללא תמורה.
ויום אחד היא פגשה "אותו"....
|
"בוקר טוב", הנהן הזקן לבוש השחורים עם המגבעת על הראש, לאישה
שעמדה שם והשקתה את העציצים. האישה, כבת 40, חייכה בנימוס
והוסיפה, "בוקר אור יעקובי, מה שלומך?"
"כרגיל, איך כבר יכול להיות?..." הזקן נאנח.
|
הריר הזה שנוזל מפיה, בכל פעם שהיא מחייכת את חיוכה העקום,
שחושף שיניים רקובות. העיניים האלה, הכה שונות מעיניים רגילות,
אנושיות, התחובות במשקעי פניה המעוותות.
מפלצת! כך חשבתי פעם. ילדה בת 11 המתעוררת בלילות מהמחשבה שיש
מישהי, בעלת חיוך עקום ורטוב שמחכה...
|
מעולם לא ראינו מחזה כה יפה!
העצים הסבוכים הוארו באור אדמדם שכזה, הציפורים הגדולות
והססגוניות מכולן שבו לקיניהן ולגוזליהן הקטנים, והשקט, השקט
שכל כך אופייני למקום הזה בשעות היום, הופר לפתע, עת נגעו - גם
אם בלטיפה קלה ונוגה - קרני השמש האדומות במי הנהר האר
|
רלי הגיעה אליי כל יום. יום יום.
הייתה יושבת ושותה, מדברת ומקשיבה.
בימים הראשונים, כשהכול היה עוד כה טרי, אני נאלצתי לעודד
ולתמוך בה, עוד יותר ממה שאני נעזרתי בה.
|
נראה היה כי סבתי נפגעה עמוקות. היא הרימה את ידה הימנית, ואני
גוננתי על פניי,כיוון שחשבתי שהיא עומדת לסטור לי. אך לא, היא
רק לפתה בחוזקה את זרועה השמאלית. היא התכופפה.
"ילדה שלי", היא לחשה, מלטפת את שיערי השתיני המתולתל ונועצת
בי מבט חשוך, מת...
|
מסתכלת עליך, אבל כבר לא רואה,
נוגעת בך, אך לא מרגישה,
מקשיבה למילותיך ואיני שומעת,
בוכה המון, אבל אינני דומעת.
|
וילדה קטנה שלפניה עתיד,
מתכסה בחולות שהופכים אדומים.
וכל דקה שעוברת,נקטעים עוד חיוכים,
ועתים הם כה שלווים ותמימים...
|
איך? אני בוכה.
איך יכולת לקחת אותה?
ושוב, השקט הזה-שקט כל כך חזק,
ואני נשבעת לשתוק, להתנהג כמוך,
|
מדינה.
והיא, כבר גדולה בשנים,
אך גם בעת הדמדומים,
אין היא שוכחת,
חיוך של מלאכים.
|
מהו המוות? היכן הוא פוגע?
שואל אני, בוכה ודומע.
אבל איך ייתכן, איך זה אפשר,
לאבד כך בקלות, חבר כה יקר.
|
עמדנו אז, מעל קברך,
שבו כבר מזמן גווע אורך.
וצחוקך שהרטיט כל לב אדם,
לא נשמע יותר - נדם.
|
ואני בוכה וצועק: "למה את? זה לא פייר!"
אך את דממת המוות, איש לא יפר.
את יודעת, את שומעת, את רואה את הכאב,
את זוכרת כמה אותך אני אוהב...
|
ביס אחד לאיש לא יפריע,
אך אם תטעמי לך כולנו נריע.
קיטפי מהעץ, הושיטי ידך,
נגיסה אחת, תפקח את עינך.
|
שבויה בחלום
נעורים מתקתק,
עם הרבה חיוכים וחום.
|
נוגע בלבי,
כל גופך, כמות שהוא.
אך עיניך כמו פוצעות,
והוא נשבר, הופך לצור,
|
כשהייתי רואה אותו יוצא עם חברים,
ישר היה מתפשט לי סומק בפנים.
השיער החלק והבלורית המהממת,
השאירו אותי נבוכה ונפעמת.
ועיניו השחורות, כשהביטו בי,
היו כמו חץ ופילחו את לבי...
|
כבר שנתיים עברו,כך אומר לי הלב,
שנתיים מלאות בצער וכאב.
שנתיים בלי הצחוק המוכר והחיוך המקסים,
שאותך בקביעות היו מלווים.
|
הבטחתי שלא אשתה שוב. נו, אז מה? הרי גם הוא הבטיח שהוא יחזור,
אז לפני שלוש שנים. הוא חזר? לא!
אבל הוא הרי לא יכול היה לדעת!
|
קוראת את הטירוף בעיניך, במבטך שנח עליי,
גומע כל חלק מגופי הרפוי.
אני יודעת שעוד לא קלטת, אבל אתה תיאלץ להבין בקרוב.
בקרוב מאוד.
|
ראשך היפה,
מונח על כתפי,
כה עדין, כה רפה.
השעון ממשיך לתקתק,
אך לבי כמעט עוצר מלכת...
|
ילדה, את מי את אוהבת? שאלת.
ואני, עטופה בחיבוקך החמים, לא עניתי.
את אוהבת ילדה???
|
אתמול, תמרי באה אליי. היא אמרה שהיא מצאה משהו שלך, משהו
שכדאי שאני אקרא.
העיניים שלה היו אדומות, וידעתי שבכתה.
|
מעולם לא נגעת בי. הרי זו אהבה טהורה שברא האל ומתקיימת
בציוויו, אך שילוב מבטך בעיניי, מרטיט כמו מגע ידיים.
|
ברור לי, שאני לא אשלח את המכתב הזה -שהרי איש אינו יודע היכן
את או מה עלה בגורלך- אבל היה לי חשוב לכתוב אותו, אולי כדי
להתנקות מהרעלים, שמכרסמים אותי מרגע שנודע לי על קיומך. כן,
המשפחה המאמצת הנהדרת שלי, לא הסתירה ממני את האמת לרגע, כך
שכשבגרתי קצת והייתי
|
אתה זוכר ביום העצמאות האחרון, שישבנו אחד ליד השני, קרוב
למנגל (עליו הכנפיים שקנינו יום ) נירגלנו קצת, ("למרות שזה
שייך לל"ג בעומר" צחקת) והשתובבנו לנו? האם שם כבר חשבת על זה?
על, על... הסוף הזה? ויותר מכל, מדוע?
|
פעם, היה לי שם.
והיום, אינני אלא מספר.
ועתה כש"שמי" חרוט על זרועי,
באמת הפכתי למצבה. חורטים עליי...
|
וראיתי אותה בעוד כמה שנים טובות,
עם ורידים הרוסים ועיניים צהובות.
ואני עומדת מאחוריה, כמו הד צל או עשן,
וצועקת לה ש"הכל התחיל מקטן!".
|
|
|
"אז, את באה
לערב במה?"
מתוך "1001
דרכים לבקש זיון
מבלי ממש להגיד
את המילה" |
|
