[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 280691520 280691520  
-מאורי-


אל היוצרים המוערכים על ידי מאור קריףאל היוצרים המעריכים את מאור קריף
מאור קריף נולדה בשנת 1989 להורים טבריינים-בנתניה.
כבר מגיל 6 חלומה הוא להיות שחקנית-ולאחרונה היא גם
מגשימה אותו...
היא כותבת מהגן<בזכות אמא אוהבת ושקדנית במיוחד...>
וסגנון כתיבתה השתנה והתפתח להפליא...
בעת הכנת עבודת שרשים גילתה כי אביה של סבתה היה
סופר סת"מ במקצועו והבינה כי לכתיבה יש ערך עליון
עבורה כיוון שהוא מפעפע בדמה ובשורשיה...
תיהנו...




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אהבה נכזבת
הרי הוא חברה הטוב. מלווה אותה בנאמנות מאז נעזבה על ידי
ההוא-זה שכל בוקר היה מכין לה קפה ללא סוכר ומיד הוציא אותה
לג'וגינג-ליד ביתה.
מאז הוא איתה, דואג לכל צרכיה ללא תמורה.
ויום אחד היא פגשה "אותו"....

געגוע
"בוקר טוב", הנהן הזקן לבוש השחורים עם המגבעת על הראש, לאישה
שעמדה שם והשקתה את העציצים. האישה, כבת 40, חייכה בנימוס
והוסיפה, "בוקר אור יעקובי, מה שלומך?"
"כרגיל, איך כבר יכול להיות?..." הזקן נאנח.

הריר הזה שנוזל מפיה, בכל פעם שהיא מחייכת את חיוכה העקום,
שחושף שיניים רקובות. העיניים האלה, הכה שונות מעיניים רגילות,
אנושיות, התחובות במשקעי פניה המעוותות.
מפלצת! כך חשבתי פעם. ילדה בת 11 המתעוררת בלילות מהמחשבה שיש
מישהי, בעלת חיוך עקום ורטוב שמחכה...

פנטזיה
מעולם לא ראינו מחזה כה יפה!
העצים הסבוכים הוארו באור אדמדם שכזה, הציפורים הגדולות
והססגוניות מכולן שבו לקיניהן ולגוזליהן הקטנים, והשקט, השקט
שכל כך אופייני למקום הזה בשעות היום, הופר לפתע, עת נגעו - גם
אם בלטיפה קלה ונוגה - קרני השמש האדומות במי הנהר האר

רלי הגיעה אליי כל יום. יום יום.
הייתה יושבת ושותה, מדברת ומקשיבה.
בימים הראשונים, כשהכול היה עוד כה טרי, אני נאלצתי לעודד
ולתמוך בה, עוד יותר ממה שאני נעזרתי בה.

נראה היה כי סבתי נפגעה עמוקות. היא הרימה את ידה הימנית, ואני
גוננתי על פניי,כיוון שחשבתי שהיא עומדת לסטור לי. אך לא, היא
רק לפתה בחוזקה את זרועה השמאלית. היא התכופפה.
"ילדה שלי", היא לחשה, מלטפת את שיערי השתיני המתולתל ונועצת
בי מבט חשוך, מת...


לרשימת יצירות השירה החדשות
אהבה
מסתכלת עליך, אבל כבר לא רואה,
נוגעת בך, אך לא מרגישה,
מקשיבה למילותיך ואיני שומעת,
בוכה המון, אבל אינני דומעת.

הרהור
וילדה קטנה שלפניה עתיד,
מתכסה בחולות שהופכים אדומים.
וכל דקה שעוברת,נקטעים עוד חיוכים,
ועתים הם כה שלווים ותמימים...

איך? אני בוכה.
איך יכולת לקחת אותה?
ושוב, השקט הזה-שקט כל כך חזק,
ואני נשבעת לשתוק, להתנהג כמוך,

שכול
מדינה.
והיא, כבר גדולה בשנים,
אך גם בעת הדמדומים,
אין היא שוכחת,
חיוך של מלאכים.

מהו המוות? היכן הוא פוגע?
שואל אני, בוכה ודומע.
אבל איך ייתכן, איך זה אפשר,
לאבד כך בקלות, חבר כה יקר.

געגוע
עמדנו אז, מעל קברך,
שבו כבר מזמן גווע אורך.
וצחוקך שהרטיט כל לב אדם,
לא נשמע יותר - נדם.

געגוע
ואני בוכה וצועק: "למה את? זה לא פייר!"
אך את דממת המוות, איש לא יפר.
את יודעת, את שומעת, את רואה את הכאב,
את זוכרת כמה אותך אני אוהב...

ביס אחד לאיש לא יפריע,
אך אם תטעמי לך כולנו נריע.
קיטפי מהעץ, הושיטי ידך,
נגיסה אחת, תפקח את עינך.

אהבה
שבויה בחלום
נעורים מתקתק,
עם הרבה חיוכים וחום.

נוגע בלבי,
כל גופך, כמות שהוא.
אך עיניך כמו פוצעות,
והוא נשבר, הופך לצור,

כשהייתי רואה אותו יוצא עם חברים,
ישר היה מתפשט לי סומק בפנים.
השיער החלק והבלורית המהממת,
השאירו אותי נבוכה ונפעמת.
ועיניו השחורות, כשהביטו בי,
היו כמו חץ ופילחו את לבי...

עצב
כבר שנתיים עברו,כך אומר לי הלב,
שנתיים מלאות בצער וכאב.
שנתיים בלי הצחוק המוכר והחיוך המקסים,
שאותך בקביעות היו מלווים.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
הבטחתי שלא אשתה שוב. נו, אז מה? הרי גם הוא הבטיח שהוא יחזור,
אז לפני שלוש שנים. הוא חזר? לא!
אבל הוא הרי לא יכול היה לדעת!

סופני
קוראת את הטירוף בעיניך, במבטך שנח עליי,
גומע כל חלק מגופי הרפוי.
אני יודעת שעוד לא קלטת, אבל אתה תיאלץ להבין בקרוב.
בקרוב מאוד.

ראשך היפה,
מונח על כתפי,
כה עדין, כה רפה.
השעון ממשיך לתקתק,
אך לבי כמעט עוצר מלכת...

מכתב
ילדה, את מי את אוהבת? שאלת.
ואני, עטופה בחיבוקך החמים, לא עניתי.

את אוהבת ילדה???

אתמול, תמרי באה אליי. היא אמרה שהיא מצאה משהו שלך, משהו
שכדאי שאני אקרא.
העיניים שלה היו אדומות, וידעתי שבכתה.

געגוע
מעולם לא נגעת בי. הרי זו אהבה טהורה שברא האל ומתקיימת
בציוויו, אך שילוב מבטך בעיניי, מרטיט כמו מגע ידיים.

מכתב
ברור לי, שאני לא אשלח את המכתב הזה -שהרי איש אינו יודע היכן
את או מה עלה בגורלך- אבל היה לי חשוב לכתוב אותו, אולי כדי
להתנקות מהרעלים, שמכרסמים אותי מרגע שנודע לי על קיומך. כן,
המשפחה המאמצת הנהדרת שלי, לא הסתירה ממני את האמת לרגע, כך
שכשבגרתי קצת והייתי

מכתב
אתה זוכר ביום העצמאות האחרון, שישבנו אחד ליד השני, קרוב
למנגל (עליו הכנפיים שקנינו יום ) נירגלנו קצת, ("למרות שזה
שייך לל"ג בעומר" צחקת) והשתובבנו לנו? האם שם כבר חשבת על זה?
על, על... הסוף הזה? ויותר מכל, מדוע?

פעם, היה לי שם.
והיום, אינני אלא מספר.
ועתה כש"שמי" חרוט על זרועי,
באמת הפכתי למצבה. חורטים עליי...

וראיתי אותה בעוד כמה שנים טובות,
עם ורידים הרוסים ועיניים צהובות.
ואני עומדת מאחוריה, כמו הד צל או עשן,
וצועקת לה ש"הכל התחיל מקטן!".


לרשימת יצירות הצילום החדשות
צבע
אל היצירה




לא נורא, שלי,

גם פנינה'לה
התחילה בקטן


צפיחית בדבש


תרומה לבמה





יוצר מס' 32241. בבמה מאז 9/3/04 11:58

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות למאור קריף
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה