|
מני ורסס-יליד 1971
בוגר לימודי קולנוע ב"קמרה אובסקורה".
סרט קצר ע"פ תסריט פרי עטו ובבימויו השתתף בפסטיבלים
באירלנד, פולין ובהודו.
כותב בעיקר למגירה (גודל בינוני, עץ אורן)
הם היו מתאספים מדי לילה, עיניהם טרוטות מחוסר שינה, הביטו אל
הירח המבהיק (שם האמינו כי נולדו) ובכו. ובגלל פיותיהם
המוזרים, נטולי השפתיים, קולות הבכי נשמעו כמו יללת הזאב.
|
מוריס המשוגע בחוץ, הוא צעק. והמלים נחתו בראשה והדהדו עד
כאב.
צווארה התיישר ומבטה החל לעלות כלפי מעלה. המרצפות של השביל,
הדשא היבש, רגלי האנשים. היא רצתה להמשיך ולהרים את מבטה אל
השמיים הכחולים אך היה לה ברור כי לא תוכל להתחמק מהתמונה
שנחשפה אל מבטה.
|
את קראת
וקולך הדהד
בין תלי האבנים
שקברו את לבי.
הדהד והרעיד
|
כבר הכל היה מוכן לשקיעה
השמש והעכברים ברחו
ומי שנותר
הציץ מבעד לעיניי
אל החושך
שדמיינתי שאופף את הכל.
|
|
|
כשהערבים רוקדים
המוזות מקשקשות
בטלפון עם
החברות שלהן
שעות על חשבון
בעליהן המסכנים
שאחרי זה צריכים
לשלם את חשבון
הטלפון המנופח
שלהן וגם לשמוע
אותן מתלוננות
על זה שהן לא
מקבלות מספיק
תשומת לב והן
מרגישות שזה לא
כמו שהיה פעם
ועוד כל מיני
שטויות
פוסטמודרניסטיות
שהן קוראות
ב"לאשה" שגם על
השטות הזאת
בעליהן משלמים
מדי חודש ועוד
הולכים לישון
בסוף עם כאבי
ביצים.
בוליביה. |
|
