|
מני ורסס-יליד 1971
בוגר לימודי קולנוע ב"קמרה אובסקורה".
סרט קצר ע"פ תסריט פרי עטו ובבימויו השתתף בפסטיבלים
באירלנד, פולין ובהודו.
כותב בעיקר למגירה (גודל בינוני, עץ אורן)
הם היו מתאספים מדי לילה, עיניהם טרוטות מחוסר שינה, הביטו אל
הירח המבהיק (שם האמינו כי נולדו) ובכו. ובגלל פיותיהם
המוזרים, נטולי השפתיים, קולות הבכי נשמעו כמו יללת הזאב.
|
מוריס המשוגע בחוץ, הוא צעק. והמלים נחתו בראשה והדהדו עד
כאב.
צווארה התיישר ומבטה החל לעלות כלפי מעלה. המרצפות של השביל,
הדשא היבש, רגלי האנשים. היא רצתה להמשיך ולהרים את מבטה אל
השמיים הכחולים אך היה לה ברור כי לא תוכל להתחמק מהתמונה
שנחשפה אל מבטה.
|
את קראת
וקולך הדהד
בין תלי האבנים
שקברו את לבי.
הדהד והרעיד
|
כבר הכל היה מוכן לשקיעה
השמש והעכברים ברחו
ומי שנותר
הציץ מבעד לעיניי
אל החושך
שדמיינתי שאופף את הכל.
|
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
