|
 73768473
ילדה שחיה בשאיפה לחזור להיות ילדה עם ניסיון כואב
מדי מן החיים. ילידת 84 עם שאיפות גבוהות וחלומות
רחוקים שבאיזשהו שלב בחייה איבדה את היכולת לעשות את
הדבר האהוב עליה מכל ושהיא הכי טובה בו- היכולת
לכתוב.
וזרנוקי האותיות שמדי פעם יוצאים ממנה ושאתם קוראים
להם-מונולוגים, סיפורים קצרים וכו, הם הניסיון שלה
למצוא מחדש בין כל אותם שבילי כאב בחייה את היכולת
להתגבר על המחסומים ולהחיות את עצמה מחדש.
מחסום כתיבתי-נעים מאד.
שבילי האי ידיעה מכים בי שוב. כופים עליי להלך בהם פעם נוספת,
ותחושת הבחילה מציפה את גרוני. אני לא נותנת לדמעות לזרום. לא
שוב. הבטחתי ולכן אקיים. הכתיבה הזאת, שלאחר מעשה. מה היא
נותנת?
|
מצחיק אבל עצוב לראות אותו הולך לבד חי בשלווה. "איש טוב" זהו
שמו השכונתי. הוא נוהג לאמר "הכל לטובה!". כך קראו לו פעם-
"הכל לטובה" של שנקין. עד שהתחילה המלחמה.
|
היא הלכה לבד ברחוב. מזג אויר סתוי, יפהייפיה שליבה שקוע בחוב.
למה הוא אינו רוצה בי? לעצמה חשבה וזלגה עוד דמעה ועוד דמעה
|
ישבנו שם על איזה ספסל ענני שכזה שתינו קצת צחקנו, חשבנו
לעצמנו איך נמלא את הזמן. בכל זאת אנחנו חבורה של מלאכים-
ומלאכים אמורים לעשות דברים מאד מיוחדים מאד מרשימים. אז מלאך
א התחיל ואמר שאולי כדאי להציע איזה הצעה לבנות איזה מבנה חדש
בגן העדן.
|
אתם מכירים את הקטע הזה שבחורף, כשאתם הולכים לבד ברחוב, אז אם
מבטכם מופנה אל הרגליים, אז אחרי שהנעל יוצאת מהשלולית ומונפת
לעבר הצעד הבא, עפות טיפות קטנות. מעין שאריות של המים.
|
לפעמים זה פשוט מדהים אותי- מה שזכרונות יכולים לעשות. או
לגרום.
דברים שעשית בעבר, אמרת או חשבת מצמיחים לעצמם אימפריה ענקית
בתוך התת מודע שלך וכשאתה מוצא לעצמך זמן להביט לתוך האימפריה
הנצחית הזו מתעוררים בך הרגשות, בדיוק כמו שהם הופיעו
|
סוף סוף אני מגלה את פלאי הזמן. סוף סוף קלטתי מה שזמן יכול
לרפא ולעשות. תכננתי יום אחד, יום אחד, יום מסוים יום מיוחד
במשך ימים שבועות וחודשים ארוכים. חשבתי עליו רבות מה יקרה בו
ואיך אתנהג. ודקה לפני הדבר האמיתי לילה לפני- אני מגלה איך
הכל השתנה.
|
אני נוגעת בקקטוס. אני מקבלת כאב חד באצבע. הוא עובר בכל גופי.
ברגליי, בכפות הרגליים, בעיניים בידיים בבטן בלב. הוא מכאיב לי
כאב חד שדוקר את כל חלקי גופי, בכאב שמוציא לי את הדמעות הכי
קשות,
|
בלתי אפשרי להתעלם , בלתי אפשרי להפנות לזה את הגב. זה שם , זה
קיים , זה שלי , וזה מפעפע בתוכי ולא נותן לי שקט. אני תוהה
האם זו אהבה ואני לא מוצאת את התשובה.
|
קר לי. לא קור שגורם לרעוד וגם לא קור שגורם לך לרצות להתעטף
בשמיכה. זה גם לא קור שגורם לך להחוויר או רצון לשתות איזה
שוקו חם. זה קור כזה, מוזר שאי אפשר לחמם. כשכל הדברים הקטנים
של היומיום מתקררים, הדברים ה"לא חשובים"- אין מי שיאכל את
האוכל שאתה מכין, ואים
|
שיר אהבה קסום לאהוב שאולי לא קיים. דף מלוכלך שמקצת זרוק בחדר
קטן במעמקיה של לונדון. בית ישן, דירה קטנה שבה גר אדם ישן עם
אהבה ישנה שלא נמוגה. דף זרוק, עליו מונחות מילים מרגשות,
|
|
|
מיתוסים... אח,
מיתוסים הם כמו
ויטראז'ים. יפים
יפים, אבל מה זה
פאסה...
הפילוסוף
הדיכאוני |
|
