|
כותב/ת עצמי לדעת
כמו נמר רעב.
כמו כלי לאיודעת איך
בלי שליטה, בלי גוף בלי רוח
מרגישה בלי להרגיש, בלי לנשום בלי כלום
יש לי הכל אין לי כלום
כמו לבד בעולם העולם זה אני
ונהית כלום רק זה רק
בכתוב.
ב6-16 במרץ תתקיים בכניסה לספריה המרכזית
באוניברסיטת תל אביב, תערוכה סביב הפרוייקט והספר
"חשופה", של הצייר גרשון רנרט ושלי.
כמו שקורה לעיתים בין בני זוג, לילה אחד חקרתי את ליאנה באשר
לבני זוג שהיו לה בעבר. כאשר הכרתי אותה ידעתי שהיא יוצאת
בקביעות עם אחד הקצינים מאכ"א פרט, אבל העניינים ביניהם נשתבשו
טרם שהתחלנו לצאת בקביעות, לכן לא חשבתי כלל על עניין "זכות
ראשונים".
|
יש פגישות
הקורעות
חלונות בחיינו
|
העובדה החותכת שאין לאן ללכת
|
ואם אי שם במרחק עוד ממתינה לי
ספינתי
|
לפעמים בכמעט כן
וזה לא
לא שמנו לב כמעט אבל
זה לוחש מגשש
|
ביום מצוקך
חשתי
קוששתי אספתי צברתי
|
אתה לי אני
לך
זיקוקי די-נור
שמורים בקופסת
הזיכרון
עם קורטוב של נשמה
יתרה
|
וצליל מילה
בקולך, רך וחרישי
ממתיק הרגע
|
פרשתי כיסוי לבן
קרמי
על המיטה
לכסות
על כל האהבה
והכאב ובעיקר
המלחמה: אני יכול יותר ממך
|
מחשב מרחקים וזמנים
בין אורות מבליחים וטסים וכבים
נושא בגופי כחותם
|
על היצר - המרעיבו שבע
המשביעו רעב
|
מלון אמריקן קולוני מכושף
וחף מקונוטציות פוליטיות
עדיין מככב בחלומות המסוייטים.
|
לרגע קט
היית לי
אולי
כחמה -
עכשיו
ליקוי.
|
השקר הלבן
הוא הכי הכי
מסוכן
|
אני צריכה אותך
כמו מים
אתה אותי
כמו שוקולד.
|
באת אלי
כמו ששביט מכה
בפלנטה של כוכב שבת
|
מעטפה ורודה מבית-מלון
של תפנוקים.
מה כתבתי אז
לעצמי?
|
עורגת לשוב
אל השקט
הנוהר בנו
כשאנחנו ביחד
ממתיקים את הרגע
נאחזים זה בזו
כשני גורים
|
סימנים
של אהבה
בתלתלי הבוקר הרכים
בבוקר שלאחר שינה
מחובקת
|
ורק ניחוח מוכר
או מנגינה חולפת
מהרדיו באוטו שעקף
יצבטו לרגע
|
אשה יפה
מחייכת, עייפה, שחור לה
מתחת לעיניים
|
כמו גרגנטואה ופנטגרואל
מנסה לבלוע
את העולם
|
נולדנו לחיות, למות, לברוא עולם, להפוך ענבים ויין, נשיקות
לבני אדם
|
הוא נושק לה בעוז על שפתיה.
רק ג'סטה בין שני אנשים ואנרגיה
|
בשבילך, דולה
מעומק לא מוכר
מילים בלעז שנחבאו
|
אוי אמריקה,
מביטה מחלון חדר השירותים
אל הגן הקסום,
אין כאן איש מלבדי.
|
היקטול קנים הקוטלט הקטלני? קטונתי
|
התבוא?
איני יודעת
בלב חם ונפש חוששת
מבקשת
|
לא אתיימר
לא אקרא לזה
אהבה
|
בית
שליבו קרוע
צדפים ונחלים
ותנשמות
ונשמות
מייללים ברוח
|
הוצאת מתוכי
את האשה שאני
ואני
לא ידעתי בכלל
שאני כזאת
|
ואשטף
נחמצת בשני
של מור ד'מור
|
יום יבוא
תשירו את כל המילים
שלי, תצרחו אותן
במכונית שלכם
|
משהו מנגן שם ברדיו
מים חיים
מפכים
פתאום הבדידות
כבר איננה צובטת
|
ורציתי כל כך
לגעת בך
אבל הנחתי לך
את המרחב שלך
|
גם אז
בחיבוק אשת החיק הנצחית
יופיע כשלח
זיכרון דמותי
הצרוב.
|
"לא טוב למות בעד ארצנו, ולא קללה עסיסית", אמר סבא,
"לפי דעתי נתן הוראות אחרונות ונפרד לשלום".
ואמש מול תמונת הדם הנתז אל הקיר מול אנדרטת האריה השואג,
נזכרתי.
|
אתה טייס
עכשיו אני צריכה
קברניט
|
לא ידעתי שאפשר
להכיל כל כך
הרבה כאב
|
עושה כבשלי, כמעט
והנה
באחת
אל מול תיבות פנדורה
פעורות
|
אל תאמר לי שהכל אבד
כי הגוף
זוכר
|
ומהותי
להיות תמיד תמיד
בדרך
|
מקשיבה
בזהירות
לעצמי.
ויש לי אותו
ובייחוד גם
יש לי אותי. שלמה.
|
ושוב הצועק שלי מבפנים
לא הולך לישון:
פתחתי חלון
כשנקשת
חזק
|
כלווין שלך
סובבת,
צפה,
רועדת,
מפני סטיית אור
|
לא אצא לי לכרמים
לא אבקש עוללות בכרמים
עלילות אהבים
|
בשתיים לפנות בוקר רוצה חתולתי מחמדי לצאת החוצה. וכהרגלה -
דרך החלון היחיד שכאן - הצוהר שבקיטון השינה...
היטב הבנתי ללבה - כילדת רחוב ותיקה אני שוחרת אופקים פתוחים
משתרעים מכאן לשם ומיטיבים את נפשי.
|
עברה עוד שנה
קשה
והנה אתה מניף
באחת
פיתוי של נעימות
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
אם פרפרים
נמשכים לאור אז
למה אני נמשכת?
הפודלית שואלת
יותר מדי |
|
