"בחדר בלי חלונות, בחברתן של הרוחות
דעו, הם לא ישכחו אתכם, הם יקחו אתכם עימן.
בנפש רצוצה, אל תשאלו לאן,
אל תניחו להם לדכא אתכם, התחילו מחדש.

מתוך כלוב של זכוכית אטומה, הביטו בעולם החולף
בדממה,
ואיש לא ייגע בכם, נדמה שאתם בטוחים במסתור,
אך הרוח יכולה לנשוב, אל מעמקי נפשכם
שם נדמה כי דבר לא יחדור, לא יכאיב לכם. אך איחרתם.

רוצו עד שתפלו אפיים, התדעו לעצור?
אנשים חולפים על פניכם אתם להם פרידה מנפנפים,
הם סתם חייכו, אך אל חשש, אתם נראים להם כילדים
ממש,
לא רצו להכאיב, לצער, עתה ראו אתכם בוכים מעבר לגדר

אז קחו עצה, אל תפקפקו במומחים
אך אל תחשבו פעמיים לפחות הקשיבו
רוצו והסתתרו, בפינת דעתכם, לבד,
כמו אף אחד בשום מקום."

מתוך הספר אף אחד בשום מקום מאת דונה ויליאמס

המציאות נחותה מכל חלום פנטזיה השיחות שלי עם סבא שלי פוחתות, עכשיו אני בעיקר מדברת עם "אנדריי" יציר דמיוני. הפנטזיה שלי. החצי השני שלי, לכאורה... עכשיו אני אומרת לכאורה, אבל בלילה, לפני השינה, כשהבדידות היא כבר מחנק ולא נותנת לישון, אני מדברת אליו.

נערה במערומיה עצב להקרין אשליה על מסך מציאות. בידיים פצועות חצבה לך בסלע, על רצפת אבן זו בה ביקשה למות ואת הדבר אשר ידעה ביקשה למחות - את שהייתה לפנייך לא תשוב לעולם...

הינני עוד מאמינה פניה אל מול ירח מלא נדרתי בי חופש לחפוץ באשר ימלאני בטוב לא אעוור עיניי, ולא אצעק "שקר!" אל מול שקיים לא אכחיש בדמעות!!!