|
מעיין טל, נולדה בשנת 1987 לשני הורים אוהבים, אחד
היפופוטם והשני סקוטי.
זאת אומרת, חצי סקוטי...
החצי השני עדיין בבירור.
במשך שנים חוקרים רבים בעלי שם ניסו להבין מה הולך
לתופעה הזאת, ששונאת לדבר על הראסטות שלה דרך אגב,
בתוך הראש.
קיימות סברות רבות המנסות לענות על השאלה מדוע הם
מעולם לא הצליחו, אך הסברה השכיחה ביותר היא שפשוט
נמאס לחוקרים המכובדים לנסות להושיב את הילדה המרקדת
הזאת על התחת, והם פשוט אישפזו את עצמם במוסד
פסיכיאטרי והשאירו אותה במעבדה להמשיך לזמר
לעצמה!!!!
לאחרונה, לאחר שנעמדה בחגיגיות על קובייה הונגרית
היא הכריזה בפני כל החתולים שבחצר כי גמלה בליבה
החלטה: "אני אעשה באופן חד פעמי צעד לקראתכם!!"
(בלקראתכם הכוונה היא לאנושות, כמובן) "ואנסה לתרגם
את הטירוף האומנותי שלי לשירה פיוטית!"
א-ז-ה-ר-ה-!
הכתיבה היא ללא ניקוד. נסו לקרוא בכל זאת.
" יצירות מרהיבות ויוצאות מן הכלל
בשנינותן...מדהים..."
ידיעות אחרונות
"כתיבה חריפה, יצירתית ומעוררת שאלות חברתיות
כואבות"
הארץ
"כתיבה אוונגרדית ועם זאת קלאסית, שנשארת איתך לאורך
כל היום..!"
כולנו פילון
קמתי היום אבל היום אתמול
וגם אתמול היה אתמול
אתמול שכח שהיום
יום ועוד יום ועוד יום
|
מילים על הנייר שפוכות
מגלות סודות קטנים
איך כשישבתם הוא רצה
לנשוך לך את האף,
לאסוף בידיו את פנייך
ובאוזן אותם לשים
|
כלום.
תוך שאני תקוע בכלום עם עוד קצת
כלום בתוך כלום
עשוי מכלום
נושם אוויר של שעמום
|
אז כן, השיר הוא על פיגור שכלי
על עיוותים גלויים לעין
וחיוך אווילי
על גב כפוף וריר נוזל
ומשפטים מצחיקים וישירים בלי עכבות
על ילדים קטנים כלואים בגוף של מבוגר
על קושי לחצות כביש או לעלות במדרגות לבד
|
אתם שופכים עליי אוויר
לא צריכה אוויר
אוויר זה לחלשים, אני כבר הרבה זמן לא נושמת.
אתם רוצים שאתבגר
לא רוצה לגדול
מתבגר מי שהופך לבורג. אני אגדל להיות פיטר פן.
|
לפעמים, היא מנסה לגעת בירח
אפילו שאמרו לה שאי אפשר
נאחזת בתקרה וידה אל השמיים
אם נכשלת, מחכה למחר
|
אלוהים יושב לבדו בשמיים,
לבד כמו ירח בלילה גשום.
כמו משחק, מנסה לארגן לו בנתיים,
ובכל פעם כועס שבסוף יוצא כלום.
|
בסוף דבר יש כתוביות
כמו בכל סרט בקולנוע
מי עשה ומה
עולות מעלה מעלה לרקע מנגינת סיום
|
הוא מקשיב לצלילים המחרישים כאילו היו יצירות של שופן
ומחייך לעצמו.
|
אולי מחר יהיה יותר טוב
אולי מחר יהיה בכלל
מחר יהיה אותו דבר
מחר קצת מבולבל
|
יש לי נצנצים בעיניים
אנשים מתבלבלים שזה דמעות
דוחפת אנשים מבולבלים
שותה אותם בקש
|
אני ריקה, נפוחה מאוויר
כמו בובת סמרטוטים לבנה בלי פנים
בובה שאף אחד לא צייר לה פנים
ממוסמרת לקירות
|
היא מתלוננת
מסרבת לקום מהמיטה
|
להעביר את הזמן בין מקודם לאחר כך
בין משהו חשוב
למשהו חשוב
למשהו חשוב
|
מפחיד להיות קיים
עדיף להיות עייף
עדיף לשבת סתם
עדיף להתפלסף
|
אני תקועה בתוך לבן
שופכת צבע מתוך דלי
על הרצפה
על התקרה
רוצה לראות איך זה נראה
|
כשהעולם פתאום קופא באמצע
סתם כי מתחשק לו
טיפות של גשם תקועות עומדות מעל הראש
והרחוב נראה כמו מוזיאון שעווה של אנונימיים
|
אני רוצה לנשום אוויר
שוברת קצת פה ושם
שאף אחד לא ידע
שיצא ממני כבר
|
אני אוהבת רוסים
רק רוסים אני אוהבת
אתם ודאי צוחקים וחושבים: "זה מוזר"
אבל בעיניי זהו עם נהדר
|
תלויה על חוט מהתקרה
והם מושכים והם מושכים
מושכים לה איך לנשום
מושכים לה איך לזוז ומה לרצות
|
הכל נופל, המוסיקה צורחת צלילי כינורות מעוותים
ותוך ששדונים ופיות מנסים לקרוע את דרכם החוצה מחנויות של כלי
בניין
היא עדיין עומדת, לבנה כמו המוות שהבטיח להגיע, מתסכלת בעיניים
שחורות
איך האדמה בולעת את הטירוף, ואיך
השמיים מתכסים בעוד שמיים.
|
שוכבת על הבמה לבושה שמלה אדומה מנופחת עם מחוך שלא נותן
לנשום, מנסה בכוח לקום.
ומנסה.
ושוב.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
"סבתא, חתכתי את
הורידים"
"יופי מותק,
שימי אותם
באגרטל"
הנכדה של סבתא
שלה תכף תשתגע |
|
