|
"..תמיד חולמת שהכל נפלא ואמיתי
מתעוררת לגלות שקר
והימים שלך הם סרט מצויר דהוי
כל כך רצית לחיות בסרט צרפתי
כמה זמן עוד תמשיכי לחכות
לדמעות ההתפכחות של איש הכן או לא
כמה זמן עוד תמשיכי לחכות
כמה אכזבות וכל זה בגללו..."
(עברי לידר, האיש והכשרון).
היא מחייכת,
אבל בעצם עצובה.
היא צוחקת,
אבל בעצם הרוסה.
|
הוא היה שם כשזה החל ונגמר,
הוא הביט בי כשזלגו הדמעות, ונחפרו בעפר...
הוא שמע את צעקות ליבי מבפנים,
וראה את עיני העצובות, ולא החליף מבטים...
|
היא זוכרת, זוכרת הכל...
הייתה ילדה אז,
עיניים בהירות היו לה,
תמיד דומעות...
|
קמה בבוקר ושוב מצפה ליום ורוד
יום שבו אהיה ערנית מתמיד
|
זולגות הדמעות,
מתפשטות לעבר כל אברי הגוף,
דמעות קרות ורטובות...
|
אני מבחינה בו ממרחקים,
אני רואה אותו מתקרב,
|
רואה אותך וכואב לי בלב,
הדמעות רוצות לצאת, אך נשארות קפואות
|
ואז הוא בא.
כולו רטוב.
יכולתי להריח את ריח טיפות הגשם שהוא הביא עימו.
הוא התיישב מולי.
|
ופתאום, רואה אותך מרחוק, ישר מזהה את עינייך השחורות
והגדולות, ישר קולטת אותן מסתכלות עלי בכאב, כמעט אותו כאב
שאני מרגישה.
|
קטע שבו הדוברת נזכרת בעבר הכאוב שלה, ע"י מראה הגשם על החלון.
|
הוא, קולט אותן מרחוק, את עיניה הכחולות כמו השמיים, העמוקות
כמו הים, את עיניה הגדולות כמו האהבה העצומה שהוא חש כלפיה.
היא, קולטת את החיוך, חיוך מלאכי ותמים, חיוך אוהב ומרגיע, היא
קולטת את חיוכו, אותו חיוך ששבה את לבה, החיוך שמרומם לה את
מצב הרוח כל יום.
|
מסתכלת מבעד לחלון, רואה את הפריחה המדהימה שבכל יום רק נהיית
יותר ויותר צבעונית ויפה.
פריחה, שבאופן מסוים מזכירה את אהבתי אלייך, שככל שעוברים
הימים פורחת ונהיית חזקה יותר ויותר.
|
|
|
ממה הבמה הזאת
מתפרנסת לעזאזל? |
|
