|
בחיפזון יישבתי וכתבתי הסיפור, ואולי החיפזון לא מוצדק.
אולי נחפזתי לכתובו כסיפור קצר בעוד שסיפוריהם של הנפשות
הפועלות מצדיקים שזירתם בספר. זה אולי סיפורה של דודה אנט,
ואולי סיפורם של סבתא וסבא, זה אולי סיפורה של הנערה הצרפתייה
בשמלה הפרחונית לא מעיתה.
|
מגיעה אליו, על פתילה קפה שחור וריח הל חזק מסתובב סחור, מעיד
תשוקתו הכבושה ובנגיעה מקרית מלהיט שלה. שתי כוסות זכוכית, על
חול לא יציב ניצבות מבעוד מועד, כאילו ביקש להשתיק פחדה ורצונה
כאחד. באדישות מאפיינת קורא לא בשמה "בואי יש קפה, טוב שבאת".
|
הב לך מכחול וצייר לי תרשים מיטה
עגן רגליה בקרקע, גם אם צחיחה
גהץ סדין צחור על מערומיה, גם באם רכותה לא אחידה
משוך קווי מתאר לא מגובשים, כאילו תוחם התהוות כיסופיך
הוסף נפח קימורים ספק עגולים כמו מוסיף נופח חייך
|
איש סוד, פרטי
לא שלי.
צעד מסורבל, מבע אפלולי.
איש חורף צעיר, שבע מעצמו,
רעב לאחרים, יפים.
|
תמונה חולפת בתסריט מבוים,
היצת זיכרון כבוי, געגוע שמכבר נקבר.
ופתע ללא אות מבשר, מקדים
למולי ארכיון תמונותיך, שלל צבעיך הדהויים
חוזרים, מכים בי חדים, רב גוניים.
|
כשלמין רגע נסב את גבינו על ציר,
ואגננו עוד היטב מעוגן, ללא ניע
באותה שעת שעון חורף פזורה,
סירת עץ ממוסמרת, מעט בלוייה
מי טורקיז מושכים מזח ים תיכוני,
רוגע משולהב במליחות מרושלת.
|
וכשתישק על עורפי באותה תשוקה מאופקת
ואני בחיוך רווי עונג ובעניים סגורות.
וכשתלטף תחומי באותה התמסרות מחושבת,
כאילו בוחן גבולותיי,
מגדירם בין ידיך
|
בין פרדס למטע
פוסע חצוי ביני מה שפעם היה,
אותו כביש כבר סדוק,
ותעלת ניקוז עילית שמזה תקופה ועוד תקופה לא הוחלפה,
שלט עץ דהוי, תעשיות פרטיות,
זו שוזרת פרחים, והאחת יוצקת כדים, נשים
|
שישי בכינרת, חלוקי נחל נחים,
קצת אחרי עין גב, פינת האקליפטוסים.
רוח, סתיו, מילים מאבדות משמעות- תירוץ.
גרוניות מתחרזות, רק צלילים את יודעת,
מדברת, מדבר בצילך, בצל השתיקה.
|
זה היה סיפור של עיניים דומות, לא דומעות
מבריקות ובין ולאחר רגע נחות.
רגליים יחפות, מזג צונן באקלים לא מתאים,
ירך חובקת יד מתפזרת,
ניחוח מורכב מול טעם נסוג,
לקט מילות גשם שוטפות חיוך תרום סתווי.
|
עלטות של מיאוס מלא פגע וכנע
ברקע צחוק ילדה מתגלגל
ברקע הבזקי צחוק נשים עצורות
צחוק לא נשמע, צחוק חונק דמעות
שחלילה לא ימליחו,
ימסו השעווה שהונחה על עורה בצריבה
ובאי שיקולה.
|
בישירות, צעירות חשופה, חצופה
שורשים אחרי טל במליצות מתפתלת
דרך כפתור מוחזק בדש חולצה ממוחזרת
פתיל לח מסתעף על עור מוכתם בין כתפיים,
פיסת גוף מתריסה בניסיון שכשל בשבילכם
עדת כושלים מתחילה
|
נמש קופץ מתמקם בינם, בין סדינים,
עתה בכל חדרה, האישה.
לא עוד מול מראה ומיטה,
השתקפות התמונה בזכוכית הממוסגרת, מסוגרת
עתה שוכנת בגוף אישה מתבשלת.
|
נטרף בחלום אודותיך ועוד,
מריח צחוקך, קמטי מבע מודעים,
מרגיש את תחומך מופקר בין ידי,
מנסה לחבוק נפשך המתערטלת ביני אחרים-
לא חובקים.
|
כבר יצרנו יומיום,
פלסטיות מושלמת,
נטרפו קלפי יומיומי בשעות ימיך.
איזנו, קישטנו,
ידענו.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
הסיבה שאנשים
מפגינים נגד
לבישת מעילי
פרווה ולא נגד
מעילי עור היא
שהרבה יותר קל
להציק לנשים
זקנות מאשר
לרוכבי אופנועים |
|
