|
מעיין מורלי היא אדם
היא המשפחה שלה
היא החברים הקרובים שלה
ומדי פעם היא עצמה
וכשהיא הכי עצמה
היא כותבת
מדי הזית שוב נחים על הכסא בחדר
|
רגעים קטנים הטומנים בחובם
כוח לעמוד מול כל העולם
|
ערפל כבד, חושים מעורפלים
רוח צווחת בחוץ בין העצים
|
מחכה למר כמו למתוק
לחוויות חדשות
לאנשים וצבעים
כל הצבעים חוץ מירוק
|
|
|
לא בא לי.
מה תעשו?
אחת שמחליטה
למרוד במי שאמר
לה לכתוב סלוגן. |
|
