|
מעיין מורלי היא אדם
היא המשפחה שלה
היא החברים הקרובים שלה
ומדי פעם היא עצמה
וכשהיא הכי עצמה
היא כותבת
מדי הזית שוב נחים על הכסא בחדר
|
רגעים קטנים הטומנים בחובם
כוח לעמוד מול כל העולם
|
ערפל כבד, חושים מעורפלים
רוח צווחת בחוץ בין העצים
|
מחכה למר כמו למתוק
לחוויות חדשות
לאנשים וצבעים
כל הצבעים חוץ מירוק
|
|
|
הכי מעצבן זה
להוריד ראש
ובעזרת המצית
לעורר תבערה
במבחנה ואז ברגע
שאתה בטוח שהראש
נופל המצית
מתפוצצת לך
בפנים ומורידה
לך את הגבות.
"קרוסורק" סטלן
בטלן מחפש
אלוורה. |
|
