|
מעיין מורלי היא אדם
היא המשפחה שלה
היא החברים הקרובים שלה
ומדי פעם היא עצמה
וכשהיא הכי עצמה
היא כותבת
מדי הזית שוב נחים על הכסא בחדר
|
רגעים קטנים הטומנים בחובם
כוח לעמוד מול כל העולם
|
ערפל כבד, חושים מעורפלים
רוח צווחת בחוץ בין העצים
|
מחכה למר כמו למתוק
לחוויות חדשות
לאנשים וצבעים
כל הצבעים חוץ מירוק
|
|
|
היום שאלתי את
עצמי מה הצבע של
העיניים של שלי,
ומה אני אגיד
לכם, לא זוכר
ששמתי לב לזה
פעם.
החבר של שלי. |
|
