|
מעיין מורלי היא אדם
היא המשפחה שלה
היא החברים הקרובים שלה
ומדי פעם היא עצמה
וכשהיא הכי עצמה
היא כותבת
מדי הזית שוב נחים על הכסא בחדר
|
רגעים קטנים הטומנים בחובם
כוח לעמוד מול כל העולם
|
ערפל כבד, חושים מעורפלים
רוח צווחת בחוץ בין העצים
|
מחכה למר כמו למתוק
לחוויות חדשות
לאנשים וצבעים
כל הצבעים חוץ מירוק
|
|
|
-אבאש'ך
ערומקו?
-כן...
-מצוין! דרושה
לי טיפה אחת
מדמו של ערומקו
לצורך השלמת
כישוף הוודו.
אפרוח ורוד
ורופא אליל שרוט
במיוחד. |
|
