|
 214141142
מעין מאש.
כותבת מתחילה שעוד לא נחשפה לאור הזרקורים מעודה.
בינתיים היא כותבת, יושבת עם הגיטרה וכותבת, מתרגמת
את תחושות ליבה למילים.
אף אחד לא יודע מי היא, מאיזה אגדה היא נפלה, למה
האופי שלה כ"כ מנוגד...
היא צעירה, אבל מרבה לכתוב שירי אהבה, אולי בתקווה
שהאביר שהיא בחרה ייפול יום אחד שדוד לזרועותיה...
טיסה נעימה...
ואיך, באותו ערב, בסוף ירדתי לך.
|
מה מונע בעדי בעצם להכיר כל אדם שאני רוצה? איזה מחסומים? הרי
כולנו אחים, לא? ואם אני רוצה להכיר את את אחי החתיך מתל אביב?
|
הוא חוזר מ-L.A עם הג'ינס החדש
עם ה-Camel ביד, ומקטרת בדש
מתיישב בנתב"ג, בחורות לו שורקות
הוא מניף השיער, בעיניים בורקות
|
והאהבה אלייך, אינה יודעת שובע
כל כך רעבה היא, כל כך צמאה אלייך
|
אצל רופא העיניים
יש עשרים מספרים
|
וזאת שוב כאן אני שנראית איומה
המתים צועקים לי מתחת לאדמה
והיסוס כה שקול אם לחזור אליהם
ואתה שוב אומר לי - זה לא את זה הם
|
החיצים נשארים ומשאירים חללים, חללים
הם דוקרים את הנשמה
ובינות חושך לאור
הדברים משתנים
ואני צוחקת באמת
|
ובערפילי היום,
מביטה לצדדים,
אל מעבר לאנשים.
|
שורה של דברים מחורבנים
עושה לי חיוך על הפנים
הוא דווקא לא מזויף
זה באמת מצחיק אותי
שלי הכל קורה.
|
העולם שלי,
זה שאמור להיות מיוצר בלי טעויות.
נטרק לי בפנים,
עם דם בידיים וקול יריות.
|
כשהיית בגן עדן לא יכולת לספר לי איך זה היה שם ,אפילו לא
סיפרת לי אם זה כדאי ללכת לשם. רק אמרת לי תזכרי להיות מאושרת,
וקפצת.
אני לא חושבת שהייתי מאושרת אחרי שזה קרה.
|
לא ידע לחייך אליי
וכשצחקתי הוא שתק
בלע מין חיוך קטן כזה, מומתק, לא אמיתי
|
איך זה שאלוקים לקח אותך ממני.
איך זה שאלוקים תמיד קוטף את ההכי יפים.
|
היא טווה קווים ארוכים ומאירים שנכנסים לליבנו ומשמחים את
חיינו.
היא יודעת את סודותינו, את כאבינו, את פחדינו.
והיא משכיחה אותם כלא היו.
|
ושוב אני מרגישה הילדה הקטנה
שלקחו לה את החיים ולכן היא בוכה
מחכה כך, בשקט, עד שזה יעבור
וגורמת לכל החיים לעצור
|
איך הגעתי לשם?
זה גדול עליי
בחיי
ובטרם אגווע, שאריות דם זולגות על שפתיי
|
לא יודעת, אתה בטח עוזב.
וחשבתי שאהבתי אותך, והכל התערפל.
|
מזל טוב, את בת 16
וכבר שכבת עם כל השכונה
אבל אין מה לעשות
ככה זה כנראה... כשאבא שיכור וכשאמא זונה
|
היא שוב בוכה על טיפשותה
על פזיזותה
על הכאב שזו היא שבעצם לא מכירה את עצמה.
|
שוב הפקרתי את עצמי על מזבח החוטאים
שוב שכחתי את הקשר ביני לאלו-הים
שוב ידעתי שכל זה יגמר בסוף ברע
אך כמו תמיד המשכתי הלאה כמו רוח סערה
|
ומין משוואות קטנות כאלה, של אהבה
שאוהבות וגם שונאות אותך
מין לבטים קטנים כאלה, של יום יום
של לא יודעת, איך לגשת אלייך, איך לאהוב אותך
|
ואז נשמע קול מחריד של בכי איום ונורא. אף אחד כבר לא יכל
לעצור את עצמו ברגע הזה. בכי נורא על אחים שנגזלו. על חיים
שנקטעו. על עם. יצאתי מהדלת ונשמתי לרווחה את האוויר של פולין.
וידעתי... ידעתי שאני צריכה להגיד תודה.
|
את מציתה את הסיגריה שהחבאת בשירותים. "שבת, לעזאזל!" את חושבת
לרגע. וכבר לא איכפת לך כלום. אחרי שתמותי אף אחד כבר לא יישאל
כלום.
|
מונולוג. ממש ממש רציתי לכתוב מונולוג. זה לא אמור להיות לי
יותר מדי קשה, הרי אני כל כך כל כך אוהבת לזיין ת'שכל על
עצמי... פאק, לפעמים אני חושבת שזאת איזה סטייה נרקיסיסטית
מפחידה.
|
לבשי מסכה על פנייך וגרבונים על רגלייך. שימי עלייך בושם
יוקרתי ואפרי את ריסייך, אמרי להם מה שיירצו לשמוע. געי להם
איפה שירצו שתגעי, ואל תהססי להשפיל את עצמך. סדרי את עצמך
בפניהם, הכיני להם את האוכל, ותייצגי אותם בתחרויות.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
אין לנו צנזורה,
יש לנו הגבלות
על מה מותר ומה
אסור לדווח
דובר ממשלת
דרא"פ, לואי נל |
|
