|
היא מבינה את כולם כ"כ טוב,ובד"כ מתקשה מאוד להבין
את עצמה..
בזמן שתמיד נראה שהכל מעורפל,אפרורי,ועומד לקרוס,
הדברים איכשהו מתבהרים,וכל הרגישות,התסכול,העצב
שתמיד שם-מהול באופטימיות חסרת הסבר,מוצאים את דרכם
החוצה ביצירה-במוזיקה ובנייר,ובאנשים המקסימים שתמיד
שם.
מוקדש לכולכם.
וכולכם... אף פעם לא תדעו...
חיפשתי את עצמי, אבל עדיין לא מצאתי...
אולי ראיתם אתם אותי?
|
לא, זה איננו תור, זו יונה
יונה צחה, לבנה, חופשיה בעיקר
חופשיה מכל הצרות
מהדאגות המרחפות להן מעל ראשם של אחרים
|
הבטחת ששום דבר לא ישבור אותנו...
ועזבת... ונשברנו... ואישית נשברתי...
|
ולא אתה, ולא אף אחד אחר, תוכלו לפגוע בי. להפיל אותי. לדרוך
עליי...
אני הרבה יותר חזקה ומחוזקת. והבנאדם החדש שאני - לא צריך
אנשים כמוך.
|
ואין דמעות. רק בכי פנימי. הנשמה בוכה. זה כל-כך בולט, כל-כך
יוצא דופן...
מן אבסורד שכזה, אותה ילדה יפה, שתמיד התקשתה לראות את העצב
ניבט מפניהם של אחרים
|
|
|
נניח, שהידיים
שלכם היו שתי
משגרי טילים
ענקיים, מי,
ואני שואל אותכם
ברצינות, היה
מתעסק איתכם?
הצבא כמובן, כי
כשיש לך בן אדם
עם 2 משגרי
טילים בתור
ידיים, אתה
משתיל כוונות
לייזר על
האוזניים שלו,
ושולח אותו
לעזה
אני, שצריך
להפסיק להמציא
נשקים |
|
