|
כל השנים מחולקים לפרקים, תמימות ילדותית של חוסר
הבנה תהייה מסויימת רגשות של פחד בדידות שמחה עצבות
והכל נשפך על דף לפעמים כמו ביוב לים ולפעמים נהר
טהור. שנים של חיפוש עצמי ועדיין לא נמצא מי אני
ובתקציר הספר נערה רגילה אך כשמדפדפים סערת רגשות
ותחושות הרגשה של חיפוש אין סופי ופחד להוציא את
הדפים אל מסך החיים ולהראות את עצמי ותקווה שאולי
בעצם השירים שלי הם אני אולי כולי דיו על דפים וכל
שורה תאיר חלק חשוך בלבי...
בחורה שיש בתוכה ילדה שבתוכה יש אשה שמחה רצינית
עקשנית אמבציונית אבל מפונקת אוהבת להיות שטותית
לעיתים עצובה נסערת מכורה אל הים אל הכתיבה אל
תענוגות החיים מחפשת להגיע למקומות רחוקים שונאת
להיות לבד.
מאמינה שאסור לכבול את עצמך למוסכמות החברה המיושנת
ולאסור על עצמך את העונג המופלא של הבחירות שלך
בחיים, צריך לבחור לפי ההרגשה והאושר ולא לפי עיניי
ההמון
להיות אינדיבדואלי זו ברכה לא קללה שחורה! מוזרה
וגאה בזה החלטתי להפסיק להסתתר בפינה החשוכה
ולהתגאות במי שאני עם כל המורדות והמעלות אני מי
שאני כותבת מהלב בלי הרבה מחשבה זורקת הכל לדף את כל
הקריזות והבכי הדכאון והחיוך
מקווה שתמצאו חיבור אל היצירות שלי
הוא עכשיו בשנות ה-70 לחייו מחלות רבות מטיילות בגופו מנסות
אותו לנצח אך הוא נלחם והיא לצדו אוהבת ותומכת לא נשברת, הוא
יושב על כסא גלגלים, גופו מקומט ומוחו כבר אינו מתפקד, הוא חזר
להיות ילד קטן והיא מטפלת בו במסירות ימים ולילות ואוהבת אותו
בדיוק כמו באותו ה
|
גרתי באילת ובחודשיי הקיץ הסתובבתי במיטה מצד לצד בכל לילה
קבוע ואותו לילה מצד אחד לוציפר מחייך אליי ומהצד השני דרקון
יורק עליי אש לא יכולתי היה חם והרגשתי שאני מאבדת כל טיפת
חמצן קמתי שמתי נעליים לקחתי כמה בקבוקיי יין ואת התיק שלי
ונסעתי לים האדום...ישבתי
|
העברנו את הלילה במוטל דרכים מפוקפק, ממש כמו בסרטי פולחן כל
יצוריי העולם השלישי שכנו שם. קבלנו את המפתח לחדר ולאחר מבט
על הדלת החורקת, המיטה הרועשת והקיר המתפורר החלטתי לבדוק את
האמבטיה
|
אני הייתי גור חתולים מסתתר בפינה, ייללתי במצוקה פחדתי להחשף
אל האור. הוא ניסה למשות אותי מן הפחד העצמי ולקדם אותי אליו,
לסחוף אותי לעולמו, לעשות מפרח נובל גן ורדים מרענן
|
הוא היה פרי יצרם של כל חלומותיי וכשידיו נגעו בי הרגשתי בכל
גופי רעד מרוגש ויצרים מיניים וחייתים שרק רוצים לטרוף אותו
בתאווה
|
THE BUS FROM HELL
WATING FOR YOU
THE ANGEL OF DEAD
KISSING YOUR YOUTH
|
חול הים מתפורר בידי כמו לבי הנמס בגופי
מערבולות ים ודמעות חונקות את השקט
מחכה שתדע אותי שוב שתלחש לי מילות אהבה
|
האהבה הזו תישאר חלום מתוק ומציאות מרה
האהבה הזו תהיה תחושת פספוס שתנום בלבי לעד
יהיה זה עוד סיפור אגדות אך בלי סוף נחמד
|
את לבי הפכת לקרח לקחת לי את השמחה
טוב לי לבד בודד לי כשאת לא בסביבה
גלי לי איך אמשיך בלעדייך
|
כולם רואים בעיניי את סודות לבי
ורק אתה חושב שהם טועים ולא מבינים
אתה בטוח שזה פשוט ידידים קרובים
זה לעולם לא יהיה אחרת ולעולם לא תצא האמת
|
חיים את צער המחר
חיוך מהול בדמעה נובלת
|
איני רוצה עוד שתחבקני בליל גשמי
לא רוצה שתתקרב ותתאחד עם גופי השחוק
אל תישק לראשי העייף המחוק
|
ארטיק לימון חמצמץ צהוב מחולי
נפרד מאמו ואל העולם האמיתי יצא
הוא סרב לחיות בעטיפה ניסה להאחז
עד שבאה ילדה קטנה ואותו מהפחד תלשה
|
למה, אמא שאל הילד התמים ?
למה אבא הלך ולא יחזור לעולמים ?
היא רק לטפה את ראשו ואמרה שעוד יחזור
והוא גדל והבין שלאבא כבר חפרו הבור
|
חיכיתי לנס שימחה את הדמעה
רק ידעת לבוא ולכפות עצמך
את פרחי בעל כורחי פתחת
|
כשהלכת לא אמרתי מילה הבכי חנק לא ידעת כמה זה באמת העציב
חיבוק חם יותר לא אקבל דמעותיי עכשיו מכבות את הנרות שהדלקת
עלי ורדים שפיזרת על המיטה בהתעלסות הראשונה עכשיו מכסים את
ליבי המת
|
רגליים זזות רגליים עצורות,
רגליים זוחלות רגליים עומדות,
רגליים נופלות רגליים רצות,
והולכות והולכות והולכות.
|
בעודי כותבת השורות ידיי רועדות וחיוך מרוח
פורשת כנפיי מוכנה ללכת אחרי הרוח
ובדמיוני, שביל עלי ורדים אדומים עפים לידינו
|
להבין שהשמש תמיד תזרח לכיוון ההפוך
להפנים שטיפות הגשם הן רק על ראשי
לדעת שכנראה בלתי אפשרי לעטוף אותי
|
ובבקרי שבת היינו מטיילים יחפים במושב
כחוזרים אל שורשינו היינו נעלמים בין כרי הדשא
הייתי שם פרח על אוזני נשכב על ידי
|
תשאר רק הלילה שמור עליי מהגשם הסוחף
אל תניח לי להשטף בגלי הייסורים שאני לא איתך
כעיוורת ממששת פנייך רצון לתשוקה מגופי נוטף
|
ישימון נשמתי הריקה שלא מצאה את עצמה
סתם עוד ילדה עצובה עוד פלא המערכת הרקובה
יש בי חור שותת טיפות חמצן אחרונות
|
האדם הוא כמו פרח ללא מים טריים
הוא אינו שורד בחיים הוא נובל ומתייבש,
הוא הופך להיות כפוף וזנוח
|
מפלי גן העדן נופלים הפיות מזילות דמעה והמלאכים לך שרים..
|
רסיסי שברון שורטים את גרונך
אהבה את כל יסוריי באת מן השאול
ומי את תחת מסכת הפורים אין את מי לשאול
מתקפלת כעובר בפנייך נפרשת לרגלייך
|
דמי רבים נוזלים על גופה
לפעמים חמה וצורבת לבבות
לפעמים קרה ומקפיאה נשמות
רבים חודרים אליה רוצה להרגיש בה
יופיה כה מהמם מתפוצצים בגופה
|
לא בוכה עליך לא מתגעגעת לשפתיך
בוכה על ידיך שנוגעות באחרת
נקרעת על טיפשותי ללכת עיוור אחריך
|
צינורות ההחייאה מגופי נתקו נזרקו לרצפה
כפות החשמל הקפואות מכות את שדיי
שדיים שרגילים לידיים זרות שמנצלות את סוף ימיי
|
עלייה רגלית אלייך אמא לטמון בך עוד שלדים
מדוע אבא לאמא אינך מעניק פרחים
עד מתי נלך מושפלים לא נטעם את החיים
|
אינני משוגעת לא התאבדתי בייסורים
הפיות רצו את חיי הן לא טובות ודואגות
אינני משוגעת לא אהבתי את הכותונת שכבלה אותי
רק רציתי שהפיות יעברו לאומלל בחדר לידי
|
יצר החיים עם חוסר החמצן מתקוטט
עלי הכותרת עוד לא פרחו אנא שלא יפלו
אלוהים אל תקמט את דפי חיי
אל תזרוק נושא כאבי לבור אחרון ימיי
|
המראה מתקטנת בכל מבט אני גודלת
אסור לאכול היא עליי צועקת
קיבתי שלי הפכה להיות נעלמת
|
על ימיי החושך והשחור שעברתי
אך איני יכולה המילים עצורות
מי שיידע התאוות,יאבד הכוונות הטובות
|
שלגיה חשה רגשי אשמה מרגישה בודדה
יד גמד כבר מזמן בשדה לא נגעה
תפוח רעל לידה לקחה ולבסוף מתה גלמודה
|
ילד קטן נורה, מראשו נוזל הדם
אלוהים מביט ממרומי שמיים סיגר בפיו המגחך
חיילי דיקטטורה אונסים נשים בתולות
את האנושות הלא אנושית מפיצים ברחובות
|
אני תמיד שמחה לעולם איני בוכה
אני ילדה גדולה הבטחתי לא אחטא
אז למה בין הסורגים אני עכשיו רואה
את הארמון שלי עם מלכה חדשה
|
אישיות ענקית הטמונה בתוך בשר רפוי
המצווה על מצבה
מוח שרוף נדלק אורו מכדורי הזייה
|
אהובי, פחדן שלי, מאז אותו יום אני אהבה עוד לא מצאתי. האמת,
אני גם לא חושבת שאצליח למצוא. אני יודעת שהתגברתי עלייך, שלבי
הבין שלא היה לי בן-זוג, אלא אימצתי ילד לגדל. אני לפחות מקווה
שיום אחד תעריך את האהבה שלי ואת ההקרבות, שעשיתי למענך. אתה
אולי תמצא בחורה
|
אני באמת יכולה לדחוק עצמי מחוץ לכל ההמון הזה? פשוט להסתובב
סתם ככה פתאום לכיוון השני ולהתחיל ללכת מבלי שאף אחד יבחין?
ומי אמר שלא ניסתי שלא קמתי בבוקר השלכתי לפח את כל החומריות,
את כל הבגדים היפים ההשקעה החיצונית והחלטתי פשוט לחיות חופשי?
|
|
|
זה שערפת היה
שבועיים בחיים
אבל הוא בעצם
היה מת, רק
מוכיח שהתאוריה
שלי עם החתול
היתה נכונה!
שרדינגר |
|
