[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מאמינה בתמימות
היא חשבה שהיא שונה, אחרת,
היא חשבה שהיא מיוחדת...
ואז היא הבינה שהיא בדיוק כמו כולם.
קצת שנונה, קצת טיפשה, קצת כיפית, וקצת כבדה...
ולפעמים היא עצובה.
והיא כותבת-
כמו כולם...

ICQ 123471078 123471078
אל היצירות בבמה האהובות על מאמינה בתמימותאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי מאמינה בתמימות
ילדה.
שהרגע גילתה, שלמעשה, היא כנראה מעולם לא הסתכלה על
עצמה מבחוץ...
והיא לא יודעת. היא עדיין נמצאת בשלב שהיא לא בדיוק
יודעת מי היא. או מה היא. או למה היא.
אחרים חושבים שהם יודעים מי היא.....
אבל היא עדיין בשלב של לגלות.
אולי הכתיבה היא רק חלק מהשלב הזה. ואולי לא.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אז זהו, מצאתי לי כאן ענן ממש נוח- שגם אפשר להשתזף עליו אם
מזיזים את השמשיה, אבל מצד אחר גם אף פעם לא חם מדי בענן שלי,
ופתאום- כל הכאב נעלם... פתאום הייה לי פשוט טוב ורציתי רק
להשאר כאן. חשבתי לקרוא ספר, אבל נזכרתי שהשארתי את הספר בחדר
שלי, אז יצאתי לסיבוב

פטמותיה זקורות מבעד לחולצת הטריקו הדקיקה שלה,חזה משתחרר מן
הכלוב בשובבות, בכמיהה אליו... הוא מסיר ממנה את החולצה הלחה
מזיעה ודואג לשחרר עצמו גם מחולצתו. גפותיהם נצמדים, דומים
ושונים, בטנה העדינה והבהירה ובטנו המוצקה, שדיה צמודים לחזהו
השרירי

חי זורק לו טיפות עיניים.
"עזוב אותך", הוא מחזיר לו, "מה אני כוסית?"
החדר מתרוקן. אני פותחת את הדלת ומביטה בלוחמים המטורפים שלי
עטויי ציוד הקרב מדדים בחוסר חשק לכיוון העמדות.
"יאללה, ברבאק!"

היפרדות
זה אתה שמחבק חיבוק אחרון
זו אני שמלווה אותך לתחנה
מחכה איתך לאוטובוס
צופה באוטובוס מתרחק ואתה בו

ביום ההוא, שחשבתי שהכל נגמר, זה רק התחיל.
מי יכול היה לדעת שכשיפתחו השמיים והשמש תשלח קרן אור אחרונה,
המלים שלך יהפכו למוחשיות ודפיקות הלב העזות יקרעו את חזי?

זכרונות
הקור היה פשוט איום, והמחשבה שאנשים עמדו שם עם הפיג'מות הדלות
נראתה מופרכת וחסרת קשר למציאות. הייה לה קשה מאוד לקשר את
המראות שראתה למציאות הכל נראה כ"כ הזוי- זה היה אכזרי מכדי
להיות אמתי...
נראה שהמציאות לפעמים באמת עולה על כל דמיון.

סוריאליזם
בראש שלה עוברות כל מיני מחשבות, כמו למשל איך זה שהשמש ממשיכה
להאיר כל יום, למרות שהגשם מנסה שוב ושוב לכבות אותה, ואיך זה
שהידיד שלה ממשיך לחייך, למרות שכבר אין לו אמא.

ארצישראל
"מה אמרתי לך? לעזוב, נכון? זוז כבר אחורה ואל תעצבן אותי!"
הזקן זז אחורה במרמור. "יופי! ככה. תעמוד שם ואל תתקרב" אני
צועקת אליו. "ככה... ככה... בפינה..." מסנן הזקן לעברי. ואני
מתמלאת רגשי אשם ורחמים גם יחד.

היום היא מביטה בהם מלמעלה...
היא נהנת לשוטט בשדות האינסופ הירוקים, היא נהנת לצחוק להם
מהגבעה הקסומה שלה.
היא ידעה שיום אחד גם זה יגיע, אבל היא העדיפה לא לחשוב על
זה...

דיאלוג
הוא: "אני לא מאמין, את לא שווה את זה בכלל." (אני לא מסוגל
לחיות בלעדייך.)
היא: "אני יודעת, אז פשוט תלך." (אתה לא תסתדר יומיים בלעדי.)
הוא: "אני אלך." (אין סיכוי.)
היא: "אני מחכה בקוצר רוח!" (בבקשה, שהרגע הזה לא יגיע.)

געגוע
באותו לילה ישנתי במיטה של עידו. למצעים שלו הייה עדיין את
הריח המוכר הזה שהייה רק לו, על השידה שלו היו דפים משורבטים
בכתב המיוחד שלו, והדיסקית שלו הייתה זרוקה על שולחן הכתיבה

געגוע
"שבי" הקול של אמא נשמע מוטרד בצורה לא רגילה...
ה"שבי" בא אחרי החיבוק הארוך שקיבלתי כשחזרתי הבייתה רבעו"ש,
בסוף ה-21 שלי, וזרקתי את הציוד על השטיח.

כמיהה
המשכתי להסתכל עליה בתאווה, בוחן את המראה המושלם שלה, מדמיין
מה הייתי עושה לה אם הייתה בידיים שלי, על הברכיים שלי, מדמיין
את עצמי מצמיד אליה את הפנים - קרוב אליה... נושם אותה... שומע
את הצלילים הקצובים שנשמעים בזכותי...


לרשימת יצירות השירה החדשות
יומן זרוק וקופסת סיגריות מפעם
שבזכותך הכמות שלהן כבר לא משתנה
ריח של עשן אלכוהול ורעש-
מאתמול

מה אם מאסתי בעצמי, זה סוג של מוות?
או רק פרידה מוחלטת מהכל.

מספרי ברזל - לילדי צמר גפן
ההבנה שמתחילה לחלחל,
מבט אחרון למוות בעיניים,
והצהרת אהבה אחרונה לחיים.

נוסטלגיה
השארת טעם מוזר
של ג'ין
מהול
באציטון
עם כאב ועלבון,
טעם של שכרון
עצוב.
יצאת טמבל עלוב

קצרצר
מייאש
הכאב מתחדש
מבייש

בחוץ זרחה השמש
יוצאים לפעילות
אני חושב עליה
מועד מעייפות
ומה כדאי לומר לה
כשאחזור מכאן
היא תכווץ שפתיים
ולא תשאל לאן.

אל תתמכר
תבין שזה עולם אחר
של סרט רע
או טוב
הצלחת פעם באמת לכאוב?

"אין פה מלים יפות,
ולא תקוות ורודות.
אין פה ייאוש,
לא אמונות תפלות- ולא עתיד תפל.
כל העתיד בכלל, מוטל בערפל......"

חושבת שלא שמעתי
את התפילות שלך,
שעלו.....

כולם תמיד אמרו לך
שיש לה אף טיפה ארוך
תפסה אותך כל כך חזק
נכנסת לתוך ברוך.

ג'ינס משופשף ומטונף
והחיוך שכבר חלף
והדמעה שאתמול
כבר התייבשה בעיניים

הלוואי שתמות.
בכאילו.
ואז אני אבין

לכשתאמרי
מלים אחרונות
וצחוקך הענוג
לבי יחסיר פעימה
בשל אהבה שאינה

יחסים
היא מרוכזת בטיפות,
השנים הכי יפות.
איך הוא שכח
מה אמרו עליהם?


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
עצם זה שאני עדיין כאן... זה גובל בצביעות. אבל קחו את זה
כהקרבה.
כי לולא אתם- מזמן כבר הייתי שמה קץ לקיום הטריויאלי הזה.
אבל אני אוהבת אותכם.
חלק מכם.

ביקורתי
הבנתם? הלוואי ולא הייתם!!!
אני בזה לכם! שמעתם?!?!?!
אני צוחקת לכם, לכם ולנורמות שלכם
לכם ולדרך החיים הפטאתית שלכם...
אני מתנשאת מעליכם, אני לועגת לתפיסה השגויה שלכם....
וכ"כ מרחמת עליכם......

הוא ואני
ורק עכשיו אני מבינה כמה רציתי אותך.
כמה הגוף שלי הייה זקוק לך.
שלא לדבר על הנפש...
מן תחושה של שלמות ממלאת אותי.
לא עוד אותה ריקנות חסרת קץ...

הוא ואני
"והדמעה שלי מצטרפת
לטור ארוך של דמעות
של אנשים
שאהבו אותך."

ולמי בכלל איכפת מה נורמאלי.
ומי יקבע לי בכלל מה נורמאלי.
כל החיים שלנו קצת מעוותים...
לא?


לרשימת יצירות הצילום החדשות
צבע
אל היצירה
בעוד אנחנו מסתתרים הטבע פורח...

צבע
אל היצירה
פולין, 2003.

שקיעה וזריחה
אל היצירה




אל הארכיון האישי (8 יצירות מאורכבות)
מה הטעם הזה?




עוד חקיין
סיינפלד


תרומה לבמה





יוצר מס' 14881. בבמה מאז 23/8/02 16:53

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות למאמינה בתמימות
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה