מלל

  

ויז'ואל

  

סאונד

  

קול-נוע

  

blogs at.corky.net
סלולרי (WAP)
דואל
FAQ
ממליצים
הוציאו לאור
יצירות מאופיינות
פירסום

מפגשים
דיונים
מגירות שירה
מגירות סיפורת
טכני
מודעות
הסדנה

להביט בעינייך הסורקות
לצפות בשפתייך הנמתחות לחיוך
לצחוק מבדיחה ישנה ועלובה
ולסדר את הבלגן אחרייך.

אני שואלת, אין תשובה
אני נושמת - כי אין לי בררה
אני עושה מה שכולם עושים
מנסה להיות גיבורה
להיראות חכמה, לשחק את המשחק עם חשק

כשהגיע הרגע, פרצה סערה קולחת
הוא, כל מה שנתנה, היה מוכן לקחת
הן חיכה לזה זמן כה רב
רק בשביל זה לכאן הוא שב

שום אתר הנצחה לא יעזור
הכאב, את הדממה עוד ישבור
הדמעות יסחפו את כל הרוע
את הצעקות, איש לא יוכל לשמוע
שום "היטלר" לא יחליט
ולא יוקם עוד תחריט

היא מזילה דמעה
היא מלטפת את לחייה
היא עוצמת את עיניה
ושוב שוקעת בחלום

ושוב הידיים הקרות, הזרות
מסרבות הן לסגת
הנגיעות חוזרות ונשנות
וגופה, הוא בוגד בה
ידיה, רגליה, אינן זזות!

אותו אדם, שלרגע אחד הסכין בידו
וברגע אחר, אתה מרגישו בגבך
והוא עומד אי שם בצד
ואתה מתבוסס בדמך
בכאבך

והיום אני מסתובבת,
רק לעצמי נאמנה,
ובידי ישנם כמה רסיסי תמונה,
ואולי בכל זאת טיפ טיפה תמימה,
עדיין מחפשת שילוב בין מציאות לאשליה.

למד אותי לאהוב,
לומר את האמת.

למד אותי לצחוק,
להתמודד עם הכאב.

היא איננה חזקה מספיק
לא תצליח לעמוד לבדה
ובלילות זה שוב מציק
היא שוכבת ובוכה

ונכון שזה יכאב, שוב, אבל לכל דבר טוב-וגם רע, יש סוף.
ותנסו, ואף פעם אל תפסיקו.
אולי אתם, במקום שבו אני נכשלתי-
תצליחו.

בחלומות הוא מופיע
לבוש בגדי מלוכה,
אך ביומיום-
הוא לבוש כהלכה.
אינו בולט,
אפילו נחבא אל הכלים
וכשהוא צוחק,
זה רק לפעמים.

כי אני נתתי את כולי
ולא ישנתי לילות
כי לא חייתי בשבילי -
בשבילך ניסיתי להיות

כל שעה שעוברת, דוחקת בי יותר ויותר
כל שעה שנותרת, זיכרון את סימנו חותם
שעה אחר שעה זוחלת, מסרבת את מותי לקרב
שעה אחר שעה דוהרת, מפחדת שאוכל לסרב

אבל לא! "לי אסור לבכות!" ולמה? כי אני מקובלת!
מה ההיגיון בזה?
מה משתמע מזה?
מישהו מקובל הוא לא בן אדם מן המניין?

תאמרו שאני דפוקה, תאמרו שאני חולה, שיש לי ראש מעוות, אבל בלי
כל זה, בלי לתת לעצמי לפרוץ החוצה ולהרגיש, לא הייתי שורדת. לא
את המסע, ובטח שלא את החיים.

אבל גם אם זה היה משחק בשבילך,
בזכות המשחק הזה אני חיה ומרגישה.
ונגד זה,
לא אתה, ולא אף אחד אחר,
תוכלו לעשות משהו.

אתם במדורת אש משלכם, ואף נהרות לא יוכלו לשטוף ולכבות זאת.
זה לא קיטשי,
זה אמיתי...זה בא מהמקום הכי עמוק והכי טהור שיש לאדם.
כל אחד רוצה לחוש באהבה,
וככה שלי נראית בחורף.

הוא נשחק מתישהו?
אני מתכוונת למוח.
צריך לחדש אותו או לשמן אותו אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה?
לא.
למה לא?
ככה לא.
טוב.

אבל אני ממשיכה הלאה, אני לא יכולה לחכות למישהו שנמצא כל כך
רחוק ממני, למישהו שלא מתכוון לחזור. אני ממשיכה הלאה, מחפשת
אהבה חדשה, מחפשת שקט, ממשיכה להסתכל קדימה בלי להיזכר בך, בלי
להסתכל אחורה ולהצטער על משהו טוב שאני עושה בשבילי.

עצמי: "אז למה בעצם את לא אומרת לו? את פוחדת?"
אני: "מה פתאום! ממה יש לי לפחד?"
עצמי: "מהתגובה שלו? או שאולי מה שמונע ממך..."

והוא נשבע להתנקם, נשבע להכאיב, כשם שהוא כאב וכואב בזה הרגע.
והאש שורפת, מכלה כל זכר של כאב ממנו.

ושוב נפלתי לתהום חשוכה.
היית מעין אבידה שניסיתי להשיב. למרות שלא היית שלי.
אבל היום, היום שוב חשבתי.
ונדמה לי שמצאתי.

ויש משפט אחד שמהדהד לי בראש מהבוקר- אחרי שראיתי באדום ובגדול
את הכותרת הראשית בעיתון: "מלחמה". מה המשפט? "אל לך לפחד
מהמוות שלך, אלא מתחושת האובן שתחוש כשילך ויחסר לך מישהו
אהוב". אני ממזמן הפסקתי לפחד מהמוות שלי, אבל מה אם אני אאלץ
להתמודד עם תחושת הריקנ

אומנם, מנקודת מבט זו, הכל נראה טוב ויפה.. אני אוהבת לחלום.
להינות מהאפשרות שיש לי לראות את כל הדברים כפי שאני רוצה, ולא
כפי שהם באמת (מה שדי מאכזב מידי פעם בפעם) לשם כך נוצרה
האשליה, הלא כן?

בחרתי להאמין בך, לך. בחרתי לספר לך את כל הדברים שחשתי צורך
לספר, בלי לחשוב אפילו לרגע, למה שזה יכול להוביל בעתיד. ואתה
מצידך, רק נהנית, זה היה בשבילך ממש שעשוע.