|
היא תמיד הייתה בגדר 'מסתורית',
אף אחד לא הכיר אותה באמת לעומק,
אף פעם היא לא הייתה עם חיוך ענקי על פניה,
אף פעם לא אמרה "כל אחד היה רוצה את האושר שקיים בי עכשיו".
|
ואתה צועק בהיסטריה, לא מאמין,
ואני פורצת בבכי, לא יורדת מההחלטה.
ואתה שואל, עדיין המום
ואני לא מסוגלת לענות,
בוכה.
|
עירומה,
מתלטפת מרוחות הרוקדות לקצב 'שיר למעלות',
מחייכת לעולם...
|
כשהקיץ מדכא כל תחושה אפשרית - אני מתמודדת,
כשהחורף מגיע - אני לגמרי מחייכת.
|
זוכרת כמה חיוכים היו באותו הערב?
הוא אהב אותך,
גם אם הוא לא הראה.
|
זה מעין משהו, אבל זו בעצם אני. הרגשה מטרידה.
תחושה של רצון לפרוץ מהדמות הטיפשית שכופה עליי להישאר בתוכה.
|
באת והודעת,
"נסיכה שלי, אני הולך על קרבי".
קראו בשמך, חיבקת חיבוק חם, נשקת נשיקת געגועים,
ניגבת לאימך דמעה- ועלית עם עוד מאות לאוטובוסים, נסעת ...
|
לא ידעתי איך להתנהג, לא ידעתי אם אני אתחבר לאנשים.
במשך השנתיים, לא הראיתי את עצמי האמיתית,
הייתי מן צד שני שלי - שלא באמת רצה להתקיים.
|
מציצות מבעד לידיים בהירות,
רוצות לא לפספס את התשובה,
לא לפספס את הפיתרון שאולי ניתן שם איפה שהוא באוויר.
|
בסיבובים מהירים, כשהעננים נמרחים ונראים כאחד, מתמזגים
הצעדים, השמלה האדומה והחולצה המכופתרת, שלך.
|
זרוקים מתחת עץ אשכוליות אחד, תוהים, מחפשים סימן להמשך, דופק
לחוץ, דופק זריז, הקשבנו.
הגיעה הארה, ממשיכים.
לקחנו חבל, קשרנו, בינינו.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
תאומים.
החבר של הבת של
אוסאמה עונה לא
נכון לשאלה "מה
המזל שלך?"
בארוחת ערב
משפחתית. |
|
