[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המוערכים על ידי מ. יציק
רק על עצמי לספר לא ידעתי...




לרשימת יצירות השירה החדשות
הדברים התחילו לצאת מכלל שליטה בשעה בה
הפכנו פגיעים

כמה משתרך הוא השיר, הלילה, האיש
המתנגן, המסיג את גבול העורות, בנוסעו

את מה שלא תגלה האהבה, יגלה
כל אחד
מחמשת אחוזי האלכוהול


בנפרד

כי גם אם תהליך נמצא ראוי למעקב, וגם אם בסופו
תנוח דעתם של רוב הנוגעים בדבר -
תמיד תהיה לגורם האנושי השפעה מכרעת
וחסרת-דמיון על עיצובו ועל תוצאותיו

בשמו
או שלא בשמו
נכתש הים

היא מלקקת לי את בד הדגל. מגן-דוד כחול
בין שני פסים כחולים קרועי-דרך, וברקע
לבן עכור

יער. נער. גפרור.

לקחת אותה משם
מחולקת למנות קטנות של אושר, עטופה
רק בכל מה שבאמת יקר.

תן לי רק רמז אחד
קטן
כמו זין של יהודי
מכוער

רעש ניסור מתכת
מחריש את אזני הברדלסים השחורים, המתכנסים
לאיטם, ברחוב הצר

כאן לפחות, אף אחד לא מצפה ממני
לתובנות מרחיקות-לכת
לכאורה הן מרחיקות ללכת, לכאורה
יש כאן יותר מאדם

אתה מבין מה אני אומר, מר רודולף?
מה שעיניך רואות
אינו איש

קיפלתי אוזן בספר השירה
בגלל אישה שכייחה את הליחה מגרונה
מטר אחד ממני. היא הציתה עוד סיגריה

מאה שירים. אפילו יותר ממאה
שירים. אני כבר לא סופר כלום. גם לא
מילים חדשות. גם לא את הצליל הבוקע
מהן. אהבות. קסטניינטות. מים מעופשים

כמעט שבוע שלא ראינו אדם
ועדיין לא הייתי גבר
ולא גלשתי באתרי הפורנוגרפיה והחדשות
ולא קראתי את כותרות העיתונים
ולא עיקמתי פרצוף אל הסטודנט עם הטוסטוס

אני דוחה את משיכת הדימוי
על הסף את השימוש
באלוהים

אילולא האישה השמנה, זו שחלצה
שדה השמאלי להיניק, אולי היה עולה בידי לספר לו

הייתי מוכן לרצוח כל אחד מכם


את המין האנושי כולו. הייתי מקושש
כמו את השמשות המצחינות ביותר,

בשיר הזה כבר לא יימצא מקום
למינימליזם. הטהור כאן יהיה ארוך
כמו שביל החיים בכפותיהן הסגולות של האיריסים למרגלות
שירתי החיוורת, השטה רעועה, כולה דופי

מדוע בעצם שלא אקרא לאהבה -
אהבה, ולזונות -
זונות ?

קצת לפני שחם, קצת לפני שהשמש
משרבבת לשונה הקמצנית אל תנוך מפרצי הבדידות
בצניפה רועמת
בהנפת אש שאין לה שוט ובעל

זה נגמר.


את כל שהיה ביכולתן לעקור
בחסות אילוצי הליל הן עקרו

ובתוכם
יינתנו לדגדוג שמות של גנאי

הזונות מזימבבואה. אפילו בהן חייב להיות משהו
הבוקר הזה, שהוא
מעורר

שלוש פעמים ביום, גברת. אחד כל שמונה
שעות. כן, גברת. הם רק בצבע כחול, כמו
האדומים שאת מכירה. אבל בפנים -

ביני לבין עצמי, עמדה
בנינוחות בלתי מוסברת, כאילו ישבה
לדון איתי בדברים מכריעים, לחשוף

פעם עוד יכולנו לטרוף את הפירנאות אדומות-הבטן, לחתור
תחת כיווצי עור הברווז, לבעוט ברגליים חשופות
בזפת הרותחת, להיות חלקלקים, מרושעים,

מקטרות-עץ כרסתניות, קלפי משחק
ומשוטי-עץ עבי כנפיים, הינם סוד הצלחתה
של כל ספינת עבדים מדממת

לו היינו לפחות
צומחים אל תוך האדמה

והם היו יפים מעל למשוער, ועצובים
מעל למשוער, ואלמלא
האלכוהול שהחזיק אותם

בהמשכים ללוש את הדק הקול
לשרוף את הבצק
לשרוף את פטריות החיך

ההוא עם ניבי הבדיל -
זהו צדק


ההיא עם בשר המפוחית -
זוהי נוגה

נשום, נשום
במאונך לפני-המים, ספר את שאין בכוחה
של השיכחה לספר
גם אם בעיניך החולמניות זהו יום של חג

זה הזמן ללכת עם כל מה שנותר על
זוגי אדום. על רצף
אני מדבר איתכם, על רצף רצחני
של שמונה שחורים -

כך ניראו פניי :
אסופת סייחים לבנים

חיי,

הדבר שחסר באותו הערב, חסר
גם בערב שקדם לו

אין לך צרחה אפורה ומושלמת מזו
בכל העולם המזוגג הזה

בלונים של גוף
חורצים בשלהי הרקיע

אמרתי לעצמי: שימות
הירח, ושימותו ציידי
הגברים החוטאים, ושהגיע הרגע בו גבר חייב לקום
מהמיטה המתכווננת ולתת

אני עדיין מחפש דרך פחות מלאכותית
להחזיר עטרות של מילים ליושן הלב
להרגיש מחדש
את צביטת כיווצי הדיפתונג.

האדמה חצי אדמה
חצי קלשון שחידודיו פרא

לא היינו בועטים בטווסים
אלמלא גר כאן
משורר

חייה התוססים היכו רבים מאיתנו
כמו סרגל מברזל
על כף ידו של הדמיון הניצת

שאלתי מה הוא הולך לעשות עם כל הכסף הזה. הוא ניגב
את מצחו - "הגיע הזמן להחליף
אקדח" - זאת היתה תשובתו

יש באוויר
משהו מאוד שוקולדי
וגם מאוד סברסי
כזה

להט, חשבתי לעצמי, יש כאן להט, וכך
בשעות הבוקר של אמצע השבוע השלישי של חודש אפריל, נדמה לי
שאלפיים ומשהו,
נכנסנו לאיזה בית-מלון ידוע למדי
בהרצליה

על מה דיברנו כשדיברנו
על אותות ומופתים ומדוע
חדלנו לדבר?

היו שהצמידו כפתוריה אל אוכפם הכבד
ונתנו עיניהם בגזעי האלגומים;
היו שכיסו עם שוליה הדקים
את חובם לתשוקה

בחיוך שלו. בזווית בה
שפתיו מתעקמות
כשהוא נוגס בדיסקיות ה"פרינגל'ס"

כיחלון אני רואה וירכיים
כרותות על גב החול הרך

מורידים עינינו אל גובה פני המים
לבחון בעדינות המתאימה
את נדנוד הגלים.

לאחרונה היא משעממת אותי כמו שירה
ברורה, כמו הכתם הבהיר
בצד גבו של גולגולת-המת

ומפנטז על הפסיכואנליטיקנית המטורפת הזו, ששדיה
הם פשר רוב החלומות, על איך שאני מאנלז לה
את שקע הסנטר, ואת

תנודות מטוטלת על חוט ניילון
שקוף, חותכות
באוויר
עבר ועוד עבר.

מרבית התורה תימסר בעל-פה
כמו סוד העברתם
של חלמוני הביצים הרכות.

יכולנו לחקות את תנועת האוויר
לגעת בשתי האיכויות.

בנטיית הגוף
קדימה אנו פועמים, אבל
עם מבטי הגופים
מצטלבים
גם הינשופים

ואתם יודעים מה, תושבי טקסס הנאורים?
זה עוד כלום
לעומת מה שעשיתי לאחותה הקטנה.

היה מי שהרים אבן.
אחר ביקש לקרוא בקול
מן המכתב.

קנה אקדח.
טען אותו.
וודא שהציבור אינו ער
לקיומך.

אנשים נכנסים ויוצאים, משם
ומכאן, מנסים לאמוד
את עומק הפחד

חלקות עורה הייתה אם הדרך
אליה. שמגע ידיי היה מקעקע בה צרור
עדין של נדודים, מסעות קטנים

שישנאו, שיאהבו, שיצביעו
עלינו באצבע

חתחתים. מעולם לא פסחתי עליהם
כשרציתי לנצל את צליל

כברת-הדרך שעליה לעבור
בכדי לנקות את מערכות הדם והקולנוע
היא עניין אווירי

חיילים של זמן פציעות נשלחים להרוויח
עוד התקפה אחת אחרונה, לשמור על הכדור
בפינת שדה המרגניות האדומות, שליד הדגל

אני כותב רכבת פחם -
רכבת פחם.
אני מצייר את התחנה הכי עזובה
באוקלהומה -

באותו הלילה
מלאו לה למעלה משלושים, ואנשים
תלו אנשים אחרים בכניסה ללא כל סיבה מיוחדת, לפחות לא כזו
שנראתה לעין

סטפאני גרה במקום קר מאוד.
סטפאני יודעת לבשל.
סטפאני יודעת לבשל את מרק הגריסים האהוב עליי.

פתאום היא רוצה להיות הווה. לא עוד טלאי
באהיל הקש האוורירי של העבר, חלק מאוסף

משהו אחר נמתח שם. בתוך הסבך הזה, הירח
מפרכס בחושך, העננים יורקים

איני יודע לומר אם היה זה
טעם ההל שטשטש את ידענות הקפה
או שמא עור התיש שנקרע

השירה שלי הולכת ומתקצרת
כמו הנשימה שלך. הלילה
אנחנו
הצחוק, האוורסט של המיניות.

פחי זיתים דפוקים, סיכות שנער
חלודות, כדי נחושת מלאים בטרפנטין ובדם
עכברושים מתים

אלייות העננים האפורות
נמסות
בפי השמיים

ישבנו שם צפופים כמו ציפורים מבוהלות בשדה תלתן, והקשבנו
לצפירות הסירנה. היא נשמעה עייפה
ומרוחקת

לעת ערב, אנו הופכים רעבים
פורסים את הדממות הדקות

אישה נשיפה
חלון שוקולד
גבר כפית הקשה מקופלת

גבר בלם קבר
נהג אספסוף שלישי מלוכלך
יד אישה

פנים צורחים קירות
חצר אלכסון תקווה

אישה שורה שמיר כיסא חישוק מתכות
גבר ליצן שמן צוואר

המבקרים - יפנית
האומנות - סכין ברבורים אלכסון כיסא כריך

נשל אדם


כך
בשולי ילד

הפעם אני כורה לך בור
כקברן צוותי המוות וההווי
לדורותיהם.

לא,
זו אינה טעות דפוס, ולוואי
כי אכן הייתה

זה מכבר החזרתי לים חוב של שנים, קונכייה
ריקה, כמו אהבתה המתגרדת
בפדחת המלל.

כשאורותיה נטו
לנשוך בצוואר הצער, היו יוצאות הצ'אפאצ'ולות לכיכר הגדולה
ומכשכשות בזנבן הפומפריני




אל הארכיון האישי (98 יצירות מאורכבות)
מהו ההבדל בין
הגנום האנושי
לגהנום האנושי?
























תשובה:
ה

בזרקור
עדן מימן
עדן מימן

nobody becomes an
artist unless they
have to.



תרומה לבמה





יוצר מס' 13264. בבמה מאז 28/5/02 7:32

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות למ. יציק
© 1998-2014 זכויות שמורות לבמה חדשה