|
ציפור ים יבשה
אחרי שבועות, חודשים, היום הגדול הגיע ישבנו בבית מתוחים קולות
הג'יפים לא איחרו לבוא ואחריהם הצעדים והדפיקה בדלת.
|
החתול יושב על אדן החלון,
מביט בנו מבחוץ במין מבט כזה שיש רק לחתולים.
הוא לא מודאג, אולי כי הוא חתול ואולי כי הוא לבן.
|
נזכרתי בעצמי, ילד קטן מכווץ בגטו שהכינו הנאצים, נזכרתי גם
בחלום שחלמתי אז.
|
כשטועמים הכל נראה שונה, אושר מציך את כולך.
זה זורם בגוף ונותן לך כוח, אומץ.
|
אני הכרתי אותם רק אחרי, שנה אחרי. שנה שלמה, או רק שנה, זה
תלוי למי.
והם יגדלו והם יחיו את חייהם, יעבדו, ילמדו, ינשמו. והוא, לא
משנה כמה עוד שנים יעברו, הוא נתקע בגיל 11. והם אולי השתנו,
לא הכרתי אותם קודם, הם בטוח השתנו.
|
שונאת אותך
ואוהבת אותך
מקנאה בך
ונגעלת ממך
רוצה שתתייחס אלי
ורוצה שתמות
רוצה שתסתכל אלי
שהכל יהיה כמו שוב
|
הוא לא מתפקד עכשיו
מאז שזה קרה
אחרי שסיפרו לו על הקרב
אחרי המלחמה
|
בטלפון עוד רבים
אם ימשיך או נגמר
ועוד לא מחליטים
איך נסתכל אחד על השני מחר
|
גשם ברחובות זורם
דופק על הדלת
רעם חזק רועם
אז עליך אני חושבת
|
יש אוויר אחר
במקום אחר
יש אוויר אחר
במקום טוב יותר
|
בלילות בלי ירח
מתמלאת בעצמי
בלילות בלי ירח
כבר יודעת מי אני
|
זה לא כמו פעם
השתנית בלי הכר
אתה לא מי שהכרתי
אתה מישהו אחר
|
נתתי לו הכל,
הוא לא נתן לי דבר.
נתתי לו הכל,
רק שיהיה מאושר.
|
אבל שאין לי אף אחד
שעליו אני חושבת
שאותו אני אוהבת
לא מישהו מיוחד
לדמיין שהוא קרוב
ואותו רק לאהוב
|
לכי תגלי
צאי ותסתכלי
יש עולם שלם בחוץ
מלא באנשים
שונים ואחרים
לא כולם כמוך
|
היא הייתה רק בת 14, רק בת 14 וכבר אמא, כמעט אמא.
את אמא ואבא לקחו ממש בתחילת המלחמה, ומאז, היא הפכה להיות
אמא, כמעט אמא.
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
מותק, את
בטלויזיה.
חייכי!
אד המתאבד |
|
