|
 159814258
לפעמים יש רגעים כאלו, כשהיא יושבת בחדר שלה, וחושך,
ולילה ושקט. ואז עוברת עליה הרגשה משונה. כאילו כל
העולם השתתק והיא שומעת משהו אחר. מישהו מדבר.
המילים משומקום מפעפעים דרכה, יותר הרגשה מקול ממשי.
היא אף פעם לא מצליחה להבין מה נאמר.
ההרגשה עוברת תוך כמה דקות.
היא לא אוהבת את ההרגשה הזאת, הרואין.
Unworthy, I look up, breathing you in, letting you fill up
my mind. Moving the back of my hand, the tips of my
un-merited fingers- up and down...
|
אני חושבת שאני מסריחה. לא פלא. להיות במקום כזה? והבית שלי
לא יותר טוב. לא שאני לא שומרת עליו, פשוט קשה לשמור על סמטה
נקייה. מאנשים או לכלוך. נראה לי שכל החרא של העולם מתאסף
בסמטה שלי. אולי זה מרכז החרא העולמי. וזאת הסמטה שלי. מה זה
אומר עלי?
|
אנחנו אוהבים את החמצן האבקתי שלנו כל כך שאנחנו לא צריכים שום
דבר אחר. אנחנו נאמנים...
-שלום אהובי. היא אומרת שהיא נכנסת לחדר.
-שלום גם לך מותק. הוא עונה לה.
-לא דיברתי אליך. דיברתי אל הערמה הזאת על השולחן.
-כמובן, ואני עניתי בשמה. לחמם לך?
|
לא הייתי מוותרת בחיים שלי על סיגריות, רק כי אני יודעת שאני
מכורה. אני מכורה ונהנת מזה, ולכן אני לא נרקומנית.
גם עם ההזרקות זה היה ככה. נהנתי מזה.
|
בירה? אולי בריזר אבטיח? או מלון? ג'וינט או באנג? חשיש או
גראס? לקנות וינסטון לייט? או שאין לי מספיק כסף? אולי נובלס?
ללכת לאוניברסיטה? לחגוג? מסיבות? צחוקים ובלגן? ויאללה,
ויאללה ויאללה בלגן? למצוא עבודה? להתאהב? אולי לכנס להריון?
|
Maybe that was all she was.
Thinking back she can remember other things. Happiness.
Companionship. But her memory was never a trustworthy thing.
|
Ahead of me, in the shadows of the forest, I can see a woman
standing there. Doing something, concentrating. I come
towards her, and there are bees everywhere. I can just feel
them touching me, flying by, teasing.
|
And the oh-so random rhythm of this oh-so pleasuring game is
only audible for the sake of deception. For what stands
behind theses unbreakable-walls in nothing shorter than a
lucid, un- brusque lie.
|
Winter was always a lonely time for me. I am old. Well, old
in spider years anyway.
I've had many children, many mates. I have seen to many
cold, lonely winters...
As they say- if itsy-bitsy won't go to the water spout- the
water spout will come to him.
|
It took me a long time to get here, and now that I'm here I
believe I can fly. I am an English rose, a dancing queen,
only 17.
|
הוא הביא אותי לפה. והוא מכריח אותי. אם אני - ' [חלק לא מובן]
'- לחיות. הלבן צריך להעלם. אסור להם להביא עוד ריבועים. אני
נשארת פה, בלי לישון.'
|
-מי שם?
אתה שואל.
רק הגלים שמתנפצים על קירות חדרך וחוזרים חלילה עונים.
מי שם, מי שם, מי שם...
צמרמורת אוחזת במורד גבך.
|
ואז היה שקט. הוא חלחל פנימה, מצמרר.
וכבר אין תזוזות מתחת לאצבעותיי.
|
התעוררתי מצמצתי.
פעם אחת.
פעמיים.
-איפה אני?
אור של בוקר, כחול-אפור. עם הרגשה של לילה באויר.
-אנגליה.
|
היא הייתה בת 16. היא רצתה לראות את העולם.
היא עלתה אל הגלים כדי לראות את העולם מעבר, העולם שהיא ידעה
שהיא לא תוכל להיות חלק ממנו, העולם שהיא לא יכלה לקבל.
ובתמורה לחייו של נסיך, ההבטחה של העולם הזה, היא נתנה את
ליבה, את חייה, את זנבה.
|
פתאום היא רואה מישהי מסתכלת עליה. היא נבהלת.
"מה את רוצה?"
האישה הזרה לא ענתה.
"את אולי גם רוצה לצעוק עלי? להגיד לי שאני לא שווה כלום? לספר
לי שאת שונאת אותי? שכל הכמעט שנה הזאת הייתה בזבוז וניצול?!"
ושוב. איך תגובה. העצבים שלה מתחילים לבעור.
|
כל העלים עדיין דוממים, שום צל ארוך של שעות הצהריים המאוחרות
לא זז. אנחנו ממשיכות ללכת במקביל לקיר, מסתכלות אחורה פעם או
פעמיים- בודקות את כל האזור לתנועה כלשהי.
|
מתוך שעמום וניסיון להוכיח משהו לעצמה היא הצמידה את ידה
לחלון, רואה את האדים מתאספים, נסוגה - והם נשארים.
|
מחליפה בגדימ כך שלא יראו אותי [פסיק] אתמ שמסתכלימ עלי
[נקודה]
יש פה מצלמות [נקודה]
צופימ בי כל הזמנ [נקודה]
|
הרגשת אי נוחות כללית עוברת עליה, התחתונים נדבקות, החור בגרב
מציק, הנעלים כבר מזמן שלא נוחות, השפתיים יבשות וסדוקות - כבר
לא נוח לה בגוף הזה. -חליפת אדגר- היא נזכרת ומצחקקת לעצמה.
|
יצאתי לרחוב. בלי נעליים, עם התחתונים הוורודות שלי ועם החולצה
הלבנה שחבר שלי לבש כשהוא בא אלי ועם הסכין שלי.
אין מה לפחד ממני. אני נחמדה. אני אוהבת את האנשים, את העולם,
את חבר שלי, את עצמי. אני אחלה בן אדם.
|
אחרי כמה שעות, הדפיקות בדלת הפסיקו.
שמעתי עוד מישהו מצטרף אליו - והם הסתובבו מסביב לדירה,
מסתכלים דרך החלונות, מחפשים הוכחות לקיומי.
|
היא מסתכלת עליו, בוחנת את זה, בלי שום הבעה של הפתעה, שאמורה
להיות התגובה האנושית כשמשהו בגובה חצי מטר, עם שתי ידיים
קצרות בכל צד ושתי כפות רגלים קטנות שנראות מעבר לפרווה העבה
והסגולה שכיסתה אותו כמעט לגמרי, בא ומתיישב על המיטה שלך דבר
ראשון על הבוקר
|
הם שכבו על המיטה, בערום של אחרי-סקס, נוגעים עם העיניים, עם
קצות אצבעות, ודיברו.
|
אני יוצאת לרחוב, יושבת בפינה הכי עסוקה, צופה באנשים.
מחפשת מישהו...
אני הולכת אליו, מכוונת אליו את האקדח.
|
Stay on the play-paper
Cage on the other side-
Twist once, twice
To the sound of laughing children
|
and it's so obceane,
that I am seen,
giving in,
to a
look.
|
...קול בראש שלי אומר: "בום!"...
|
מאחורי קירות, ומערבה;
מימין, הכוכב השני
|
קו הששה מטר, המשטח שרק אני יכולתי להגיע אליו.
ושתי מתכות, שחרצו את גורלי.
מתנגשות בצלילים עמומים.
|
נכון החצוצרה שלי יפה?
כל-כך ספונטנית, אלגנטית
|
נגעת בי, בלחיי. במבט נוגה של עצב מתוק.
העברת ידך על שערי,
מתענג על מגע אחרון.
החזקת את ידי ונשקת לי,
ודמעה נזלה,
התנפצה בצלך.
|
צמרמורת שולחת זרועותיה
כשאתה נוזל באיטיות במורד ירכי.
|
כדור 4.5 מילימטר
טס לו בחלל וירטואלי;
אני עונה לדפיקה בדלת.
|
למה נתת לי לבקש את סליחתך,
כשידעת שזאת הסיבה?
|
וזה מה שמשאיר אותי פה. נופלת-עומדת, עושה תרגילי שיווי משקל,
כי אני לא מוכנה להסתובב ולהמשיך הלאה, ואני מפחדת לקפוץ.
|
ואתה? אתה בלתי נראה. הולך באוויר, בין טיפות העולם שנופלות
עלינו, דרך עצמך ובחזרה.
למה?
אתה לא יודע.
|
שאריות של הרס. שובל של דברים יקרים שאנשים ניסו להציל כשהם
נסו מפני סוף העולם.
השמים שקטים. אין ענן אחד. הכוכבים מאירים את ההוכחות שפעם,
לפני עידנים שלמים , היו פה חיים.
ואנשים רצים. אנשים צורחים.
|
אל הארכיון האישי (27 יצירות מאורכבות)
|
|
אני גם בא לערב
במה
האיש האדום בצד |
|
