|
הרגשתם פעם כל-כך נורא עד שכל הצבעים בחוץ נראו לכם אפורים? עד
שכל עולמכם הפך חלול, חסר תכלית, ושכל הדברים שחשבתם עליהם פעם
שאתם חיים למענם, חשובים כקליפת השום?
|
הקפדתי לא להסתכל לאחור. לא יכולתי לשאת את הפחד שמא משהו אורב
לי, צר או אויב - ורוצה לפגוע בי. המשכתי להתקדם בדרך, לאן
שרגליי נשאו אותי. רגשות רבים בערו בתוכי, כל אחת מהם מנסה
לשכנע אותי להקשיב לה ולפעול לפייה.
|
האווירה הייתה קודרת, מעיקה. המנורה הקרינה כניעה, כמתעייפת
כבר להלחם עם הצללים. הארונות הכהו את צבעם על-מנת לא להתבלט
והצעצועים חזרו למקומם מחשש להישאר לבדם - פזורים. נשימתי
נעשתה מהירה יותר ויותר מרגע רגע. פחדתי...
|
|
|
אימא! אימא!
מרקו! מרקו!
סבתא?!?!
אבא?!?!
מוקי?!?!?! |
|
