|
ברבע האחרון של המאה העשרים
|
בדקות לפני שהאור עולה
אני מרגישה את זה באויר
|
כשהרוח בחוץ שורקת
והירח שופך אור חלבי
|
היא לא הישירה מבט אל תוך עיניו
אך עמדה קרוב מספיק
|
לעיתים כה
אמיתיות
שהייתי יכולה
לקרוע אותן לגזרים
|
אם יכולתי לצייר ציור במילים, הייתי מתחילה במדבר וגמלים, הרים
עצומים מסביב מקיפים, בגוונים של חומים-צהובים. שמיים לבנים,
ושמש קופחת מעל. אדים עולים מחול המדבר הלוהט, דיונות רכות
עושות דרכן עם הרוח, ודקל בודד עומד מתוח.
|
|
|
פעם, שהייתי
קטן, תמיד אמרו
לי ש"תגדל
תבין"... גדלתי,
ועדיין אני לא
מבין, אבל לפחות
עכשיו אני יכול
להגיד את זה
לילדים קטנים
-אחד, שעדיין
תוהה מי זה
האלוהים הזה |
|
