|
עליתי על אוטובוס לכיוון פונטה וקיו ובניגוד להרגלי המגונה
הפעם כן ניקבתי כרטיס אוטובוס. זאת השיטה באיטליה, אתה מנקב
לעצמך את הכרטיסים האוטובוס, ואם לא, יבוא פקח. רק זה חסר לי..
שיגלו אותי, לא מנקבת כרטיס.
|
את רוב חייה, כבר מימייה כתלמידת תיכון שדופה, בילתה בחיפוש
אחרי אהבה. למרות שנהגה לשאול כבר בסוף הפגישה הראשונה "אתה
אוהב אותי?" שאלה שבאופן מפתיע כמעט תמיד נענתה בחיוב, זה
מעולם לא הספיק לה.
|
"מה את רוצה? פיגוע. אין מה לעשות. כל יומיים יש פיגוע, מה
נבכה עכשיו? בואי לידי למיטה, נשתמש בזה כתירוץ לא ללכת
לעבודה, נשים רדיו, בטח יהיו שירי פיגועים שקטים. יהיה כיף".
|
זה היה יום קלאסי ללוויה, האוויר עמד והשמיים היו מכוסים
עננים. ישבתי ליד שער הכניסה לבית העלמין וחיכיתי שהאנשים
יתחילו להגיע. רציתי לשאול אם הם הגיעו להלוויה של עידן, לוודא
שאני במקום הנכון, אבל זה נראה כמו הדבר הכי מפגר בעולם לעשות.
|
היא מסוג האנשים שנראים ממש יפים בהתחלה (כאלו שאם הן יושבות
על ספסל וקוראות ספר אז ישר מגיע איזה בחור שרמנטי שמנסה
להתחיל איתן), אבל כשמכירים אותן מקרוב הן מתחילות להיראות ממש
רע.
|
הדלקתי סיגרייה, פתחתי את החלון, ולחצתי עד הסוף על דוושת
הגז.
חמש בבוקר, יש לי משהו יותר טוב לעשות?
|
אומרים שחברה טובה נמדדת לפי נכונותה להחזיק לך את השיער כשאת
מקיאה, אבל לי מאז ומעולם היה שיער קצר אז לא ממש יכולתי
להחליט לגבייה. מצד שני היא באה איתי והביעה עניין בבחילה שלי
אז הרשיתי לעצמי להביע את הערכתי אליה בצווחות "אני אוהבת
אותך! את החברה הכי טובה
|
הרגשתי זרמים חמים בקצות האצבעות, ואת הדופק עולה. היה לי חם
מבפנים וקר מבחוץ. הפטרייה שלי התחיל להבהב בכחול, וזה היה
נראה לי כמו סימן לצאת החוצה.
|
באיזשהו שלב נכנסנו לקטע של משחקי כבוד.
לא הייתי מתקשרת אליו כמה ימים, אפילו שממש רציתי, רק כדי
לראות אם הוא ישבר קודם.
|
נכנסים למים? היא שואלת. יאללה נכנסים. והמים חמים ומלוחים.
כמו דמעות. כל הדמעות שלא העזתי להזיל בגללה זלגו לפה, וכל
הבדואים והזקנות הרוסיות והילדים הלבנים שוחים לי בדמעות.
משתכשכים לי בכאב, וגם היא בפנים. צפה על הדמעות שלי. לא מודעת
בכלל, גם לא תדע אף פעם.
|
|
|
כל הגושים
הקטנים והלבנים
האלה ליד הלוגו
של במה חדשה...
אסוציאציות...
סוטות...
ילדה קטנה |
|
