|
הפחד הכי גדול שלי הוא להיות אני.
אני לא יודעת אם זו הנוסטלגיה שמונעת ממני להשמיד את
המקום הזה,
או המחשבה שלמרות כל הזמן - זו עדיין אני.
ברגעים כאלו, תמיד עובר לו בראש הדבר האחרון שאמור לעבור לו
שם.
הוא הסתכל למטה, וכל מה שיכל לחשוב עליו הוא למה הקצה של
הנעליים שלו, שאמור להיות לבן, כל כך מלוכלך.
|
התעוררתי עם הרגשה מוזרה, וכמה שזה מסריח ומטומטם להגיד את זה
הרגשתי שמשהו לא בסדר, שמשהו קרה. לא התייחסתי להרגשה הזאת
שלי, ממתי אכפת לי ממה שאני מרגישה? המשכתי את היום כרגיל.
בהיתי בתקרה. ואז בקיר, ושוב קצת בתקרה, עד שהיה חשוך מידי
בשביל שאני אראה אותה.
י
|
הייתי רוצה לקנות חברים. ככה סתם לקום בבוקר, ללכת לסופר
ולבחור לי את אלו שאני רוצה.
|
"מזל טוב, זה בן", הכריז הרופא בגאווה. "בן בריא", הוסיף.
"ערן", קראה האם שישבה בחוסר כוח נפשי ופיזי מוחלט על המיטה.
צעצועים, משחקים, המון יחס ותשומת לב.
וערן בוכה. טוב, הוא רק נולד, זה סימן טוב שהוא בוכה, חשבה
אימו.
|
הזמן נוזל לאט,
בין געגוע
לגעגוע.
כבר אי אפשר
לנשום.
|
אתה שואל איך נגמר,
ומה יהיה פה מחר,
ומתי לעזאזל,
הפכת להיות אחד מאלה.
שצוללים במהירות,
נכנעים לבדידות,
מחפשים משמעות,
בתוך בירה וספר.
|
אני אשכח אותי
בצד
אתעלם מהכל
חוץ ממך.
|
אם רגליי,
לא היו קורסות
תחתיי,
אולי,
לא היה בי בור.
|
וזה די קשה לי ככה,
כשאני בכלל לא מכיר אותי.
ובכלל, שאני מרגיש ככה,
שאף אחד לא ממש ירגיש בחסרוני.
|
ולמה אני שומעת
רק אחרים
ואיך זה שרק אלי
אני עיוורת
|
I used to live
As I dream -
Alone
|
Let me feel
That I'm being loved
That I'm not so alone
Please
|
אמרתי שהחיוך שלך הכי יפה,
הכי יפה כשהוא אלי, או בגללי.
|
תמיד אותו מקום,
תמיד אותו דבר.
תמיד בסוף של יום
וגם של לילה
וגם של הכול בעצם
אני הולכת לישון
שיכורה או לא
עם בחילה או לא
עצובה או
|
בדמי נטעתיך,
והכיתי
עד זוב דם.
|
כאילו,
כבר אינך
כבדה בידי כמו
אבן.
|
בלכתי,
לא אביט לאחור
לא אראה את פניכם
לא מביטים בי
אבנה לעצמי דמיון
אשליה מתוקה
על קרבה
שהייתה
לי.
|
בסוף,
הפחד עוד יזרום,
במקום דם,
בעורקיי.
|
קפיצות קטנות,
אני דורכת על
עצמי.
לא ליפול,
בחיים
.
|
ואני בוכה על כל דקה שעוברת
על כל שנייה מיותרת,
כל רגע שאני לבד,
ואין איש.
|
חבקיני,
ולא אבקש
עוד כלום.
|
זו שלכת, שנופלת,
שדורסת, שקוברת,
שמכסה את כולי.
|
כל מסמריי,
מלאי חריטות,
חרטות.
על כל מסמר,
נעוצים עצים
של זיכרונות.
|
זה חד וזה דוקר
וזה הורס אותי כל בוקר
וכל לילה זה גומר אותי
וכל יום זה עובר אצלי
בראש
|
לצחוק.
אסור להראות
חולשה.
|
ולפעמים,
לפעמים את שמה לב
למה שסביבך
|
בתאבון, אמרתי לה.
בואי, תנגסי,
ממש כאן,
בין שתי הריאות.
|
פעם היו לי המון מחשבות,
הייתי מוצפת ככה סתם בים של תהיות,
יכלתי לשבת ולא לעשות כלום במשך שעות,
רק לשקוע עמוק.
|
אני מרגיש את כולי, מתכווץ.
|
איני אלא זיכרון
מחוק
חלוש
בראשו של זה
אשר נבהל ממני
|
בשיגעון שלי אין אנשים.
נשטפו בנחשולים של מכשולים
שעומדים לי בדרך
ומפריעים לי לבכות
|
שעות קטנות
של לילה קצר
שמסרב להיגמר
איך הוא לאט
|
תארזי אותי מכאן,
נלך, נברח רחוק
תקפלי אותי קטן,
אולי יותר מדי.
|
אני אוויר. לא באמת, אבל ממש כמו.
|
חמישה לשתיים עשרה. אתה בחוץ, לבד עם הכלב.
מחכה שהזמן יעבור, שיתחלף התאריך, שתוכל לראות את הכלב מחרבן
לך לתוך היומולדת.
|
את הכל את קובעת.
את קובעת מתי לבכות, מתי להרגיש רע.
מתי יכאב, וכמה.
את גורמת לעצמך להרגיש טוב.
|
התמונות, לא רק תמונות. הן רק החלק הויזואלי, של הפסקול
שברקע.
משתנות לפי אותו קצב מונוטוני, פשוט חולפות כשמגיע הבום הבא.
|
|
|
ברור שאלוהים
הוא אישה.
רק אישה יכולה
לדפוק ככה את
הכל
אתאיסט בדילמה |
|
