[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 286648695 286648695
אל היצירות בבמה האהובות על ליזי קופרמןאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי ליזי קופרמןאל היוצרים המעריכים את ליזי קופרמן
ליזי קופרמן, נולדה ב-1983 בת למשפחה חד הורית היות
למותו של אביה בהיותה בת ארבע וחצי שנים.
כותבת מגיל 10 ונהנת להביע רגשותיה בצורה אומנותית
זאת.
יצירות רבות פרי עטה עוד אינן ניתנות לפרסום אך...
בקרוב...
צפו להפתעות!!!




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
האוצר הגנוז לא היה בשימוש כי אם שמור בפני כל העולם,
והטוב שנותר מקונן באוחריו העלה על פני סובבי חיוכם.
ואני כהולכת בדרך צללים, נחלתי נפילתם של עיוורים.
כי לא להם היכולת לדעת,
ואני לא ידעתי מלחמה וכאב.

לא רבות הן שעות האושר בבוקר,
בדרך כלל זו השעה בה כולם מתחילים לדאוג.
אך הבוקר הכל היה שונה,
הוא החליט ממנהגו הקבוע לחרוג.

... הכל החל ב... וניגמר ב... אבל ידענו שחיינו לא ישובו להיות
כשהיו.

"על אי בודד אי שם בלב ים,
רוצה אני למצוא את אשר אינו קיים.
לחרוט על עץ את הזכרונות,
רגעים קטנים של אושר שאספתי בצרורות."


לרשימת יצירות השירה החדשות
עד שישיבו אותו לזרועותייך עטוף בשמיכה,
ואת תנשקי והוא סוף סוף יראה את פני הנסיכה.
אותה הוא כה אוהב, עליה רק חולם,
כשהוא יצא מתוכך, ויהפוך אותך לאם.

מבין המון פחדים ניצבת עירומה לפניך,
מסירה המגננות, הפחדים והחולשות.
מכושפת מאוהבת במגע של ידייך,
כה מסוחררת וכה מוצפת ברגשות

דיאלוג
בשבועה של אוהבים, אני טמון בתוך חיכך,
אני נשבע לך אמונים, מבטיח לשמור לך על ליבך.
כאן כבר מתחת לחופה, מלאך לבן עד סוף ימיי,
אני אוהב אותך, את נסיכת חלומותיי

זוהי דרכי לומר לך שאת נהדרת,
שכל גופי נרעד לנוכח יופייך המהמם.
זאת היא שבועה שלי אלייך ולא לאחרת,
לך האחת שלה ליבי כל יום פועם.

היום כשראיתי אותך אחרי שנתיים שעברו,
נופפת לשלום כשוכח רגעי כאב שלא יחזרו...
אם חשבת שידעת עד כמה אותך אהבתי...
אם ידעת דומה שכחת היות ובחרת לעזוב.

אוטוביוגרפי
"אולי הייתי מבקשת עבורי בעבר,
לא לוותר על חלומות של נעורים של טעם מר.
וילדים היום כבר לא יודעים אפילו,
על התמימות שאז הייתה כשעוד היינו"

בדידות
"אולי הייתי מבקשת עבורי בעבר,
לא לוותר על חלומות של נעורים של טעם מר.
וילדים היום כבר לא יודעים אפילו,
על התמימות שאז הייתה כשעוד היינו"

יחסים
"איך להביט בך לאהוב אותך ולאמר אתה שלי,
איך אדע בכלל שאתה אתה בין כל אותם שבילים,
והמילים הן נאמרות והן יפות אך עירומות,
כי התחפושת מפשיטה אותן לאפס משמעות...."

אהבה
"בך כל הכוח, לא בלבו של אחר,
הלבד נתן לך אומץ להילחם ולא לוותר.
ובין רשת הפחדים לבנות שלם להיות אחד,
לנשום עמוק, להתעצם, להיבנות מהלבד.

"ואני , לא מוצא בי את הכוח,
לא רוצה לקום לברוח.
רוצה לבחור שוב מחדש,
להיות אני, להיות חלש."

אמונה
התעוררתי ליום חדש די שקט,
הפרחים,העצים והרחוב הכל כמו תמיד.
אבל משהו בלב נשבר והדמעות זלגו,
לא רציתי לצעוד לעבר החיים.

מצב
ושם עמוק בבלגן
כמו לא רוצה לצאת, לאן?
מתיישבת שם בבור
נותנת מקום קצת לשחור

כמיהה
"מבין ידיי, היא לה חומקת בקלילות.
זאת האחת, ואין לדאוג לה בכסילות.
אך האחת, עוד אין לה דמות מבין עיניי,
ולאחת, עוד מייחלות כל תקוותיי."

הרהור
האשב לי בשקט בוהה בחדרי עד יומי כשיגיע ללכת?
האוכל לעמוד כך לבד ואביט מהצד בצעירותי החולפת?
האצליח לבוא ולומר לכולכם את אשר לליבי יש לומר?
האוכל להתעורר ולתת לעוד יום לחלוף מבלי שהספקתי דבר?...

הגות
כי נמאס לבכות ונמאס לאמר,
שהכל קשה והכל אכזר.
אז בחרתי והבוקר היה מאושר.

וכשהולכים לישון הוא מחייך באהבה,
לא לפני ששולח SMS לשנייה.
הטהור הזה , שכח מזמן איך מרגיש,
לאהוב כל כך ולהפוך לאדיש.

משתובבת, מסתובבת, מרקדת אין אחור,
היא אחת שרק יודעת להמשיך לא לעצור.
ואם אחד מהתמונה, פתאום יינשור בלי הכנה,
אז היא תנשום ותזמזם, שוב תתמכר למנגינה!

זהו שוב היום שבו הלכת אבא,
וכולם באים לזכור יום הפרידה.
עומדת לי כאן אבא וחושבת עליך,
איך הלכת והותרת לבד אותי, ילדה.

אינטרוספקטיבי
ורק הלב שמזדקן משאיר צלקת נוספת פתוחה,
עוד דימום אחרון על אותה הבטחה.
הבטחה לחלום, להאמין, לא לוותר,
הבטחה לא לשכוח כאב שלעד יישאר

לפעמים כשדי נראה שהצל הוא מעליי,
אז בוכה אני בשקט ומוחה את דמעותיי,
אני טובה בדרכי שלי ולאו דווקא בדרכו
רוצה להצליח בכוחותיי, לא להשתוות לדמותו.

והרגש הזה, מה אני עושה עם כל הרגש הזה?
מכבסת, גורסת, קורעת, נגמרת כל רגע כי אתה עוד חסר לי,
מתכסה בשמיכה שוב יושבת בוכה,
מתאבלת על אותה אהבה שהייתה,
כך נדמה לי!

הרהור
אני השקט שנותר בלכתם של אהובים,
אני הרוח הנושבת מנחמת כואבים.
ואני האמונה שמהלכת בין כולם,
נעים מאוד אני השקט שמרגיע את העולם

כאב
ולרגעים אדם נשבר כי זה קורה גם לעיתים,
ההווה נהיה כואב חווים תלאות ומשברים.
ואיך ניתן להתמודד להיפרד ושוב לקום,
איך עוצרים את הכאב ומחליטים שבא סיום?

והיא שוב מתפללת, מבקשת מבורא עולם,
שאולי בעוד בוקר, בחייה הוא יהיה קיים.
והיא שוב מבקשת, על ברכיים רועדות,
שהיא כבר לא תהיה לבד, ויהיה סוף לדמעות.

הגות
ולעתים אתה נגלה לי מהחושך
מספר לי סיפורים על העבר,
שומר חיוך קטן אחרי דמעה שקופה של געגוע
לחיבוק הכל כך חם והמוכר.

לא חשבתי ולו לרגע שזה יהיה אתה,
חיפשתי אהבה אך לא חיפשתי אותך.
חייכת אליי וחייכתי חזרה,
התעורר בי הניצוץ ותראה מה שקרה.

זה מדהים איך תמיד
קל לכולנו לזכור,
את כל הרע שבחיים
התפל והשחור.
במקום להנות מהקיים
ולשמוח באור.

יש בי התחלה של פריחה ושל אביב,
יש בי הרצון שוב להביט כאן מסביב.
להעריך את העבר איך להביט אל העתיד,
לחייך ולהמשיך יד ביד יחדיו תמיד.

מצב
כזאת תמיד הייתי, מבפנים רותחת אש,
נתתי מעצמי לכל מי שרק ביקש.
בידיים קרות שוב נזכרת בעבר,
איך לבחורה הכי חזקה ולו קמצוץ של כח לא נותר.

אהבה
"בחרתי להסביר לכם את התשובה הברורה,
למה ישראל הפכה להיות המטרה."
"מדינה שמאחדת העבר עם ההווה,
בה נר האמונה לאף רגע לא כבה."

אהבה
זה לא שיש לי אהבה, שהפיגה את הפחד,
לא ששוב הגיע מישהו שנתן לי ביטחון.
רק תחושה שלא לבד כי עם כולם אני ביחד,
זורמת עם חיי צועדת מלאה ברון.

ואת השתיקה,
אני שומרת בשבילך.
את המילים,
הן כבר בזבזתי בגללך.

אני אוהבת בפשטות מבלי כללים,
כי מעולם לא הבטחת לי דבר,
ומתאכזבת כי אין פה שקר במילים.
וליבי שכל כך אוהב אותך, נשבר.

הוא האחד שהלב כה רצה,
זה שנים שחיכיתי אבל לא יצא...
של שייכת, נאהבת, דואגים לי באמת,
הלב מחכה כבר לאחד לו אוכל לתת.

תחושתי
"כי העולם כולו במה והיא ניצבת למולי,
מחכה שאעלה ושאשיר בכל קולי...."
"וצוחקת כי הכל מכאן הולך להשתפר,
זהו חלום של מציאות, כבר לא איכפת להתעורר..."

אכזבה
הקדשתי את זמני וכתבתי לך שיר,
האחת ששלחה לי עוד כוכב שהאיר.
בחרת לך ללכת להעלם מחיי סתם כך,
אז שלום אהבתי, ליבי כבר לא שלך!!!

אהבה
התעוררתי לבוקר חדש בו היינו רק אני ואתה בעולם,
ואם זאת אהבתי כל כך את הביחד של עצמי!!!

ביקורת
"מתי תביני שמגיע לך יותר?
כל הרע הזה את תום ליבך גומר.
המעט שבך עוד נותר"

שוב ניצבים מול הר סיני כלפני אלפי שנים,
מביטים אל הפיסגה ומחפשים תשובות מאלוקים...
והינה אתה שולח את הגאולה עם עוד לביא,
מוריד את התנ"ך הפעם אליהו הנביא...

צעד אחד קדימה, שלושה צעדים אחור,
מנסה בין נתיבי חיי לבחור....
מנסה להמשיך, אני כבר לא ילדה,
מפחדת ליפול מכירה את כאב האכזבה....
כבר מכירה את תחילת המסע בע"פ,
נאחזת בחבלי אך הקשר רפה....
אמשיך לנסות עד אמצא את עצמי,
כי אם לא מה תהיה הסיבה לקיומי?

נשברתי, התפוררתי לרסיסים וכך ניגמרתי.
בין חיים שלמים שמאחור השארתי.
ומוצפת ברגשות שלא הכרתי.

חייכתי, כי לרגע קל את המציאות בירכתי.
ואתה עודך איתי כי כבר הבנתי,
אתה שלי כבר לא לבד כיום נרגעתי."

לא רוצה ליפול, רוצה רק להצליח,
לא רוצה לטעות, שוב לא יכאב, מבטיח.
את הנפילה הבאה אני אעצור בעוד מועד,
וזה קל לאמר אך רק בקושי הוא שורד!

אז הבוקר כבר טוב, עוד לא רע יש תקווה,
אז הבוקר אשוב ואחשוב על אהבה.
אז רצות מחשבות והזיכרון שוב מתעורר...
פתאום נזכרת מי אני, והרע חוזר שוב לבקר.

וידוי
"מרגישה איך חדרי מסתובב, התקרה הקירות נסגרים מסביבי,
עם עיניים פקוחות, מלאה בדמעות ויודעת שהכל זה אני."

"כשמגיע הרגע לקום ולעשות,
במקום העשייה מגיעות הדמעות.
ובמקום על עצמי אז אני שוב חושבת,
על אותם אנשים שאני כה אוהבת"

שוב המנגינה שעוברת לי בין כל התווים שיש בי,
מנגנת בי אותו ניגון ותיק.
שוב אותו פזמון שיורה בפנים את כל הצלילים ששרתי,
את הגעגוע לצלילי ילדות מחניק.

הגות
יש שמש בחוץ ואצלי הסופות,
לא מצליח לראות בין אותן ספינות טרופות.
הזיות של עבר בו חלמתי עתיד,
כבר שכחתי אותן נעלמו לתמיד.

"זה רק עוד ויכוח אחד אל האוסף,
לא פוחדת להיות היא לבד כלל בחורף.
אז הלכת אז מה? לא פוחדת לבד.
לא רוצה שתחזור ותחזיק את היד."

במקום בו אחרים מתנתקים מהמציאות,
שם מתחברת מציאותה לדמיון...

" זה הזמן לחבק את כל מה ששגוי,
ולתת קצת מקום לישן, לבלוי."

לפעמים כשהכל קצת בהובר אצלה,
היא עוצרת לנשום בתחנת הדלק שלה.
וגומעת מתוכה כוחות לרוץ איתם קדימה,
מרימה את הכנף ושוב היא עפה לה מאמא

את האור שבי אני תוחמת לאותם הבודדים,
נקודות קטנות של אושר של פצעים שמחלימים.
של עבר של הצלחות כנגד כל הסיכויים,
כבר לא פוחדת לחלום לנסוק גבוה לשחקים.

את האור שבי אני תוחמת לאותם הבודדים,
נקודות קטנות של אושר של פצעים שמחלימים.
של עבר של הצלחות כנגד כל הסיכויים,
כבר לא פוחדת לחלום לנסוק גבוה לשחקים.

את האור שבי אני תוחמת לאותם הבודדים,
נקודות קטנות של אושר של פצעים שמחלימים.
של עבר של הצלחות כנגד כל הסיכויים,
כבר לא פוחדת לחלום לנסוק גבוה לשחקים.

געגוע
זאת שנייה אחרונה של פרידה מהצל שליווה אותי כל החיים,
הוא צמח וגידל לו כבר גוף משלו ועכשיו עוד איננו צמודים.
לו יש דרך שלו ולי דרכי ארוכה אך לאן בלעדיו שוב אלך?

נוסטלגיה
"ואני קוראת לך קורא אלי קוראת בשקט,
איך קריאה כה חזקה כ"כ סמויה נבלעת ברטט.
ואתה אותי שומע גם מבלי אומר מילה,
אתה נחנק אני נחנקת מעט אוויר הרבה תפילה"

אמונה
"רציתי לברוח, וניסית, באמת,
אך שבתי ונפלתי לנוכח האמת.
למה הכל כל כך קשה לי בחיים,

אהבה
נתתי לך הזדמנות למרות כל הנפילות,
מקווה שתיהיה אתה התקווה שלי לבאות.
תיהיה האחד של יאכזב,
רק רוצה להאמין שעודך אותי אוהב!!!!

אימפרסיוניסטית
"אני מוטרף בתוך דמיון שהוא שלי רק בשבילכם,
מריץ שירים בתוך מוחי שרק ינעימו את זמנכם.
אבל עמוק בפנים חולם על יום לשיר בו את שיריי,
ואז אתם כך בשבילי תתחברו אל תוך מחשבותיי."

גן עדן
"שוב בארץ לעולם לא, מצטרפים עם השנים,
אנשים אשר אהבנו שסיימו את התיקונים.
מחכה להם למעלה עוד עולם פשוט יותר,
שם חלום קורה הרבה יותר מהר."

אכזבה
שוב כאב חד, כמו תופים ברקה.
24 שעות של בלבול ומועקה.
של פחדים ותהיות כי שום דבר לא ברור,
וכל העולם חושב: "הכל בסדר גמור".

אמונה
אני לא אשבר, לא אני לא אגמר.
הגלגל מסתובב והכל לקדמותו חוזר.
והחוזק הוא בי קיים,
גם כשהאור שמסביבי נעלם,
כשאשב בחשכה אז אזכר,
באחד שמעליי שומר."

על אף שלעיתים קשה,
יש סיבות להתלונן,
דבר לא הייתי משנה,
מחזיר או נותן.

עצב
שלושה שבלולים התחילו לדבר,
למי מהשלושה הבית כבד יותר.
לראשון אין מרווח הוא רוצה חופשיות,
השני מתלונן על תאורה וחוסר נוחיות.

תן לי, מה שתתן לי,
אם יש או אין לי.
זה לא משנה כי זה ממך מגיע,
תן לי לדעת מה טוב לי

כמיהה
כל הזמן אומר שאתה ריק כבר לנשים,
אין לך כבר ראש לרגשות וריגושים.
לא מבטיח הבטחות כי כבר אין בך דבר,
אבל אני חוזרת רק רוצה לעשות אותך מאושר


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
עוצם עיניים וזוכר את החיוך,
את ההבטחה שגם אם בכאב כרוך.
אני אזכור אותך ואמשיך סחיי,
כי את שומרת מלמעלה, עמוד האור שמעליי.

לא, אני לא מבינה אותך יותר,
אתה רק מסתבך לי עם כל יום שעובר.
לא, אני כבר סלחתי לך ואין כוחות כיום,
לשוב ושוב לומר לך שלום.

אני יושבת מול מחשב, כותבת, מחשבות רצות,
הדמעות מהעיניים כבר כמעט ולא יוצאות
והכתיבה כל כך שוטפת יש כל כך הרבה לומר,
הכאב בתוך הלב שלי מתעצם כים אכזר

"שתיקה באוויר ואני מרחפת כי כבד לי לצלול."

כי אתה עוד תלך ותבוא ותשוב ותשלים ותשבור את ליבי,
ואני אאמץ ואוהב בטירוף ואשאף אותך עמוק אל קירבי.
אך יודעת אני שגם אם לא תישאר זה יכאב לי נכון אך עם זאת,
אעמוד על רגליי ושוב לא אתפרק רק אזיל בשבילך כמה דמעות.

"אולי שכחתם אך אני זאת לא אשכח,
את האימא בה בורכתי ושזכיתי במלאך."

"לעומתכם היא כן זוכרת את כל הטוב שיש בכם,
את החיים שלה היא הקריבה למענכם."

אהבה
אני אוהב אותה כ"כ אך מבעד לדמעות...
היא לא רואה דבר חוץ מכל אותן האכזבות.
ואני אוהב אותה כ"כ האחת והיחידה,
אהובתי, יגיע יום ואת רגשותיי היא עוד תדע.

הרהור
"מרגישה איך פתאום התמונה מתבהרת,
בוחרת לעזוב כי שוב איני מתפשרת.
והיה לי נחמד שהיה לי אותך,
להרגיש לא לבד להרגיש שלך."

הרהור
זה השיר הבא, הוא על קצה הלשון

אוטוביוגרפי
אני יתומה מאבא זה 16 שנים וזאת מן שאלה שנותרה בי בלב זה זמן
רב.
מקווה שתאהבו!!!

התבגרות
"כשפגשתי בה לראשונה לא ידעתי מה כוחה,
נעתי בין טלאי חיי כזורמת בתוכה..."
"אולי אחרים שכחו כבר, אך אני לא אשכח לעולם...
את הדרך הארוכה שעשיתי על מנת להגיע אל הקיים."

פנטסטי
ומחר, כשייפקחו העיניים וכולם שוב יקומו לבוקר חדש,
מישהו יחשוב עליי, מישהו יזכור שהייתי שם ניצבת בינכם?..."
אני הריקה שהולכת עודנה אחריכם אהוביי מגנה, משמרת אך עודנה
ריקה מבפנים.

שתיקה,
זה כל מה שהותרת אחריך.
דמעות,
בעוד ליבי מתגעגע רק אליך

...מדוע לא חשבת גם עליי לשניה אחת,
כשלקחת מיפה אבא אך הותרת כאן בת....

פניה
וואי, כמה זמן לא שמעתי לעצתי וחוויתי לילה שכולו טוב.
כבר אינני זוכרת את הפעם האחרונה בה נרדמתי בלי דמותך במוחי.
הלילה כבר ירד, הכוכבים כבר מזמן זורחים ואני בוהה בהם כאילו
היו שמש המונעת ממני לישון,
או שבעצם זה היית אתה?

כמיהה
לא נתתי לעצמי בחיים להיות של אחד בלבד אך היום הייתי שלו.

איבדתי שליטה ואולי בעצם שלטתי בכל כי עשיתי את זה במודע שאני
חיה את הרגע ולא את המחר שאולי בסוף לא יגיע בכלל.

הבוקר עלה והשמש איתו, היינו ביחד לא הייתי לבד,
היום החדש טמן המון בחובו, רק עלה קטן ברחוב נדד.
והרמתי אותו כי ידעתי כי אני הוא, בפנים זועקת לאחר שלא כאן,
אך הייתי איתך חושבת עליו, נפלתי חזק ליבי שייך לו כבר מזמן.

יסורים
החום שמגיע מחברים ומשפחה כבר לא מספיק כדי לכסות על ריקנות
היום יום ואני נשברת לאלפי טיפות בתוך חופן של שלוליות שאפילו
אינן מספיק שלמות כדי ליצור ים.

"ואתה הפריחה שנקטעה בתחילה",
והשאירה בנשמתי מן חלק שחור.

"מה שחבוי בפנים, גם אני לא מבינה,
רק קרעים פרומים תפורים ללא טיפה של אמונה."

משל
שלושה שבלולים התחילו לדבר,
למי מהשלושה הבית כבד יותר.
לראשון אין מרווח, הוא רוצה חופשיות,
השני מתלונן על תאורה וחוסר נוחיות.

פואנטה
שוב לובשת שמלת השבת אחרי שהמים בדוד כבר אזלו,
ודמעות שבכיתי אני כבר חלפו על גופי למקלחת עזרו.
לא בריאה הבדידות הביחד חסר ואני מדקלמת קידוש,
בנרות כבר בכיתי עכשיו עם כולם אך לבד אתה לא כאן אין ריגוש.

הרהור
אסור לקטוף את פרחי הגן אך מה עונשם של הקוטפים? הם עוד חיים
ואתה כבר לא כאן ומיום ליום אליך חדשים רק מצטרפים...

הרהור
מביטה עמוק פנימה שוב בוחנת את עצמי כמו תמיד,
מרגישה שהכל נשבר לי ונשמטת לי האדמה מתחת לרגליים.
אולי בגלל שאני מתבגרת ואולי כי חסרה לי אהבה ואולי זה חוסר
היכולת למצוא מישהו לסמוך עליו דבר שהיה לי בעבר.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
לא יודע מדוע תמיד קיים הרצון,
לחפש אחרי האהבה בחיפזון.
כולם מנסים למצוא אהבה, לא להיות יותר לבד,
אך תמיד מגלים שלא ניתן לסמוך על אף אחד.




אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
יש משהו סנובי
ביחס של וואלס
וגרומיט לכל דבר
שאינו אנגלי.
למשל כאשר הם
מחפשים מקום עם
גבינה הם
ממריאים לירח
אפילו בלי לחשוב
על האופציה של
צרפת.

בוליביה.


תרומה לבמה





יוצר מס' 14269. בבמה מאז 20/7/02 16:18

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לליזי קופרמן
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה