|
 
ליזה- ילידת 84. רוב חייה באר שבעית (אף אחד לא
מושלם). כשהיו לה חיים הייתה מבלה את רובם בנגינה על
הגיטרה היקרה שלה (תרתי משמע), שירה ושאר הדברים
שהיא כבר בקושי מצליחה לעשות כיום.
כיום- החיים שלה מושאלים לשלוש שנים לאוניברסיטת בן
גוריון לצורך לימוד מדעי החיים בשאיפה להיות מנקה
באקווריום. בינתיים גם קופאית תופס.
מגדלת בבית כדור פרווה כתום המתאים גם להגדרה "חתול"
ואחות שאולי למענה כדאי שתזכרו את השם משפחה הזה-
היא עוד תגיע רחוק. לא ליזה. אחותה.
טוב, נו, גם ליזה, אם האקווריום יהיה ממש ארוך.
יסיתי שלא לבכות, היה אסור לי! אם אני אבכה אני לא אצליח לשיר
ואסור לי לפשל - לא היום, לא בערב לזכרך.
אבל אז הופיעו התמונות שלך, ובין התמונות שלך כילדה, צצה תמונה
ראשונה של מלי כפי שאני הכרתי אותה, ואחריה הופיעה עוד תמונה.
ואז כבר לא יכולתי להתאפק
|
כל-כך הרבה קורה במדינה הקטנה שלנו. כל-כך הרבה דברים גורמים
לך לחשוב לפעמים האם אתה רוצה להמשיך לחיות בה? האם המאמץ שווה
את הסיכון? נורא קל לאבד את עצמך בתוך חי היום יום הלא כל-כך
פשוטים שלנו.
אבל אתמול, התחברתי לארצנו הקטנטונת מחדש.
|
מלי אף פעם לא היתה טיפוס של קיץ. הקיץ תמיד הזכיר לה את כל
הדברים שלא יכלה לעשות.
והנה - באופן אירוני: הילדה של חורף בין אלפי אנשי ים, באמת
כבר לא קיימת בחורף.
גם הגשם הראשון לא איחר להגיע - שבוע וחצי אחרי ההלוויה. וזה
לא היה גשם - זה היה מבול.
|
כמו בכל שנה, סבא שלי יוצא מהחדר עם אותו הז'קט העטור ב-23
המדליות שלו ומדליה נוספת לצוואר שקיבל לרגל 60 השנים לשחרור
אושוויץ.
כל המשפחה שם. אף אחד לא חושב לוותר. כולנו יודעים למען מי אנו
חוגגים את החג. כולנו זוכרים למה.
|
לא יחסתי לשיר הזה משמעות כה רצינית עד שהיא אמרה לי שזה השיר
שמושמע אצלה בכל נסיעה לטיפול הכימותרפי ובחזרה. ואז פתאום -
הבנתי את המשמעות שלו.
והיום 11 חודשים עבריים אחרי, עמדתי בבית העלמין הצבאי עם כל
המשפחה והחברים הקרובים ונזכרתי מחדש כמה היא חסרה.
|
ושוב אני חושבת על חיי... חושבת על מה שיש באמת ועל מה שהייתי
רוצה שיהיה. נותנת למחשבות לרוץ אחורה וקדימה, מפליגה בדמיון
שם חיי מסתדרים בדיוק כפי שרציתי. מחזירה אנשים שעזבו כבר מזמן
ומוחקת כאלו שעדיין כאן. מתפלאת לפעמים כמה יצירתית אני יכולה
להיות...
|
24.06.2002, צהריים
"היי ליזה, מה קורה?"
"בסדר. מה איתך?"
"אחלה. שמעת מה קרה?"
"לא".
"מה? מורן לא סיפרה לך?"
"לא".
|
המיסטיקנים ניבאו שביום חמישי הוא ימצא. אך בינתיים אין כלום.
לפני כמעט שנה כשנודע לי שבחור מהבית ספר שלי, איתו גדלתי
מכיתה ז', התאבד - חשבתי לעצמי מה יותר מזעזע? מוות של אדם
קרוב שחולה במשך תקופה מסוימת או מוות של מכר רחוק או קרוב
מנסיבות פתאומיות?
|
עבר שבוע וחצי מאז נעלם, כמעט שבוע מאז נמצאה גופתו והעולם
ממשיך להתקיים. כמו תמיד.
הפרשה נסגרה - הוא כבר לא בגדר נעלם, הוא בגדר מת. אבל אצלי
משהו מסרב להרפות. משהו מסרב לעכל. משהו מסרב להשלים.
|
"לא להתפתות לחוסר הנימוס סביבך
לאכול נכון לחיות ביום ולישון בלילה
לא להתעלל בעור הפנים
זה חשוב מאוד"
|
|
|
אלוהים, למה
קראתי לך כשהיה
לי חם?
עדיין חם לי!
מובטלת טרייה,
לא, אין לה
מזגן! |
|
