|
ילידת קיץ תש"ן.
לכל מקום אליו הולכת, לוקחת איתה שמש בכיסים.
ותמיד-תמיד שוכחת קרם הגנה.
אמנם כשהיתה צעירה היא שמעה על הרעיון שכסף לא יביא לה אושר,
אלא דאגות, וזה רק הצחיק אותה. לא שהמצב השתנה, זה עדין גרם לה
להעלות על פניה חיוך מעוות שרק גרם לפניה להיראות מגוחכות יותר
ממה שהיו.
|
השיר כה ארוך כבר עכשיו. כמו חבל המלופף סביב כדור הארץ אלפי
פעמים. והוא רק מותח את החבל, ומותח, ומותח.
שמישהו יפסיק את השיר האיום.
"הוציא לאל פיגיון כסוף,
חיוך מאוהב שיגר לנערה,
פוסע ברגש אל עבר שדה החשוף
ומוצא את ליבה הפועם במהרה".
|
אז למה חיכית? למה? לזה שמישהו יבוא ויכריח אותך לנסות את זה?
עכשיו אתה כבר יודע שלפחות אחד מ'משפטי השרי אריסון' נכונים,
השינוי כן מתחיל בך.
|
לא נשאר, מרמה
מפוחד, מאוים, שונה
כחול מבטו, קור מעוות
חודר בכל דלת
עם כל מבט
|
גנרל חורף לא שוכח
הוא זקן, עתיק
אבל לא סולח
הוא יחבק כל ילדון
אישה ונערה
ויתן נשיקה
לחייל בשמירה
|
והמים נופלים,
על החלון ועל הכל.
הם לא מצליחים לנקות
לכלוך שהצטבר במשך חיים
אבל יש רוח.
|
לכעוס
טינה בוערת
המחשבה כותבת
לא לחיות
|
יושב לידה
מניח יד על ראשה
"את תהי בסדר"
מבטיח בלחישה
|
ואלך אחריך עד סוף כל יקום,
ואמצא את דרכי לשוב ולקום.
במדבריות, יערות, בחוצותיה של עיר,
אפקיר נשמתי למרבה במחיר.
|
הרי יש להן עוד רבים מאלה,
ומי החליט שיתעמקו דווקא בי
|
אור יחיד
באפילה סמיכה
האויב מפחיד
לא נותן מנוחה
שדים יוצאים ממרבצם
מחפשם קורבנות
משתמשים בקסמם
לעורר אסונות
|
כיבושנו מתוק -
צחנת פירות קייץ
ועורנו ירוק,
לו יהי לו לא חייץ
|
שקט מול דממה נסערת, מפוחדת
האימה מרתיעה עצמה
נעלמת, מתעלמת מחום אדם, שותקת
כחול ואדום נשזרים להם יחד
והאם בוכה על הילד בפחד
|
|
|
מי זוכר
את מני בגר?
אחד תוהה על
הזיכרון
המוסיקלי שלכם. |
|
