|
ליטל, ילידת 1987
מרגישה כליצן, כלוא בתוך קרקס
בוכה, עם חיוך על הפנים
בוכה, ושאר האנשים צוחקים
נהנים, לא מבינים
לא יודעים
אך מאחורי התחפושת, כלואה נשמה
נשמה חופשייה, שאת מקומה לא מצאה
מתחבאת מאחורי צחוקים של האנשים.
טיר מצאה יום אחד אדם מיוחד.
הוא לא כמו כולם. הוא יפה כל כך. וחכם.
הוא אמר לה דברים מאוד חכמים. הוא אמר לה גם להאמין בכל מה
שהיא רוצה. כי אם רוצים משהו חזק חזק אז תמיד משיגים אותו.
הוא אמר לה שתמיד צריך ללכת עם הלב.
אולי בגלל זה היא נלחמה עליו כל כך.
|
הרשתי לו לקחת אותי איתו לתוך העולם הזה... להיכנס איתו לתוך
הפנטזיה של עולם וורוד.
מסתכלת על הראי, אך הוא מחזיר מבט קודר.
"את סתומה! את טיפשה!" צועקת על עצמי "כולם אמרו לך שאת תמימה,
אבל דווקא לו האמנת? כמה שאת אפס... את כלום, את סתם פרוצה!"
|
רגע אחרי זה מרגישה שיש לי כנפיים ואני עפה איתם אל תוך
העננים. אל תוך העננים היפים, הלבנים, הרכים... דלת זהב ניצבת
לפניי אבל פתאום דמעה מציפה את העין. נפלתי ארצה, אני כבר לא
על הענן. נפלתי שוב. אני על האדמה הקרה וכול גופי כואב. רחוקה
מהדלת, רחוקה מהמטרה...
|
העננים קצת שחורים וכמה רעמים נשמעו, זה קצת מוזר - באמצע חודש
יוני. וזה גורם לה לחשוב. שאולי אלוהים כועס. ומנסה להביע זאת
בסימנים האלה, כמו ביום השואה האחרון, שגשם ירד במפתיע. והיא
חשבה שאלו השמיים שבוכים את הדמעות של אלוהים על הנספים.
|
כאילו בוגד בה. עוזב אותה. והיא צריכה להמשיך לעשות כאילו הכל
בסדר וללכת לים עם כולם, להזיע כשבפנים יש בה סופת שלגים. ורוח
קרה לא מפסיקה לנשוב ולשרוק בצורה שמפחידה אותה.
אצלה ממשיך להחשיך מוקדם, והיא ממשיכה לפחד מהחושך. מהחושך וכל
היצורים שנלווים לו.
|
"חחח את רצינית? את באמת מתכוונת למה שאת אומרת?" שאלתי את טל
בטון מגחך.
"כן..." היא אמרה והשפילה מבטה...הרגשתי שהיא נעלבה.
"מה את נפגעת לי עכשיו?"
|
"עוד מעט... רק עוד קצת." לוחשת לעצמי.
לוקחת את הכדורים שנמצאים מתחת לכל ערימות החפצים
הקטנים-סלוטייפ, מספריים, מהדק סיכות, דיסקים ורצועת בד שסתם
שוכבת שם כאילו מכסה את הכל. מסתירה. סוגרת את המגירה ומזילה
עוד דמעה. ספק אם מעצב הפעם, או מהקלה.
|
היא נקייה, היא עדיין קטנה.
כולנו היינו קטנים
טהורים
נקיים
אך גדלנו.
|
אבל אין לי אף אחד לספר לו מה שאני מרגישה, אני מרגישה נורא
לבד עם זה. ואני רוצה לדבר עלייך עם מישהו, אני רוצה שיספרו לי
עלייך יותר. אני רוצה לדעת איך היית. ואני רוצה במיוחד לדעת אם
אתה קורא עכשיו את מה שאני כותבת לך. אני רוצה לדעת אם אתה
סולח לי שרק לא מזמ
|
לבכות, בקולי קולות פשוט לשפוך את הדמעות ולתת להן לזלוג עם
הזרם, עם קול המוזיקה העצובה אשר תתנגן לה ברקע, שתתן לי
להרגיש שיש מי שמזדהה איתי, שאני לא היחידה שמרגישה כל כך לבד,
כל כך עצובה.
|
ואני לבד. נוטרתי מתבוננת במראה.
אך הראי מחזיר מבט קודר. כי בלב שלי יש מקום ריק, מקום שומם.
מחכה שיעטפו אותו באהבה. שיפריחו את השממה.
אך כמו תמיד, אין אף אחד.
|
למה אני מרגישה לפעמים שכל מה שאני רוצה עכשיו זה ליפול על
הרצפה ופשוט לבכות? לתת לדמעות לזרום ולזרום, לשכך את הכאב.
להרטיב את כל היובש הפנימי הזה, להשקות מעט את השממה. לרכך.
לאגור כוחות.
|
מרגישה את אותו כאב, אבל לא יכולה להצביע עליו. זה קצת מעורפל.
לא בטוחה מה הוא. לא בטוחה מי גרם לו. מרגישה שזה קשור גם
אליו. ולאיך שהוא איכזב ופגע. זה גורם למן מערבולת של רגשות,
רגשות של סיפוק מהשיר, מערבולת של הזדהות, מערבולת של עצב
ומחנק בגרון.
|
אומרים שזה קורה במשפחות הכי טובות, אבל מי תיאר שזה יקרה גם
במשפחה שלי? גם לאח שלי...
אני לא זוכר איך הכול התחיל, אך אני בהחלט זוכר איך זה נגמר.
בכאב כל כך איום, בלתי נסבל שמשסע את הנשמה עד עכשיו.
|
התחלתי לשיר עם המוזיקה חזק ככל שיכולתי ניצלתי את העובדה שאני
לבד בבית אף אחד לא שומע אותי, אף אחד לא מציק לי. אני כל כך
אוהבת לשיר עם המוזיקה להרגיש שיש מי שמזדהה איתי מי שחובה את
כאבי ביחד איתי...
לפתע החלשתי את קולי, שרתי קצת יותר צרוד ודמעה קרה זלגה
|
"תעזובב אותי, כואב לי" צעקתי מרוב כאב, אבל הוא לא התייחס,
כשהוא היה עושה את זה, הוא היה כמו מטורף,
הוא פשוט נכנס לזה, עף עם זה, הצליף, סטר, לא שמע לא ראה,
כאילו שהוא לא היה פה, הוא היה כל כך מרוכז במה שהוא עושה,
שהוא לא שמע את צעקותי, הוא לא שם לב לשום ד
|
נורא נבהלתי כשהוא פתאום נעצר, במכה אחת! ממש ככה, כאילו נגמר
לו המנוע פתאום. ואז הוא קיפץ לו קצת במקום. קראתי מהר לאמא
אבל היא לא שמעה כי היא הייתה בשירותים אז עמדתי לידו בעיניים
גדולות ומודאגות ואמרתי לו שלא יפחד.
|
תמיד כששאלו אותי מה אני אהיה כשאני גדולה, עניתי שאני אהיה
ציפור. בהתחלה הם קצת צחקו וחשבו שזה הומור ילדות.
כשקצת גדלתי, והפכתי לנערה מתבגרת התחיל להפריע להם שאני כל
הזמן סגורה, שאני לא עושה דברים. הם אמרו שאני צריכה להתחיל
לדאוג לעתיד שלי, ולסלול לי דרך
|
קסם היא ילדה מיוחדת, יש לה עיניים כחולות וגדולות, כל מי
שמתבונן בהן נדהם מהיופי, הן כל כך עמוקות, כאילו יש עולם שלם
בתוכן. בהן היא מסתירה את הרגשות שלה. הן תמיד בורקות כל כך.
קסם בוכה המון, כי לקסם קשה לדבר. קסם ילדה מיוחדת.
|
היא יושבת שם, בוכה. הפחדים צועקים לה בתוך הבטן. ואני רוצה
לחבק אותה אבל לא אומרת כלום. לא מגינה עלייה. פשוט יושבת שם
בצד ומבינה אותה בשקט.
|
ילדים שפוחדים להירדם בלילה,
מחבקים חזק חזק את הבובה.
אבל הפעם, גם היא לא מצליחה לסלק את הסיוט.
|
מהר, מהר
לפני שזה יתפוצץ
תביאו ממחטות
ודליים
|
עוצמת עיניים
ועולה מולי דמותך
הפנים היפות האלה, שמחייכות
והעיניים העצובות האלה
עיניים שיודעות הכל.
|
and when I scream, no one can hear me
and when I cry, no one cares
and when I scratch my skin no one knows
feel so alone
|
אומרים שהאהבה קיימת,
אומרים, שאותה עוד אמצא
אומרים שאהבה נמצאת
בלב של כל אחד
|
מתבוננת מהצד
איתם אבל לבד
תמיד לבד
|
אומרים אתה ביישן
אך איך אדע?
אם ביישנות זו או הירתעות
ממני, או מהאהבה בכלל?
|
שני מבוגרים,
וילדה קטנה
היא סוטרת לו וצועקת
הוא תופס אותה
וילדה קטנה
שרצה מפה לשם.
|
עוד לא אבדה התקווה
והשחר יפציע גם מחר
השמיים כחולים מעל
ועליהם ענן לבן.
|
היד רועדת, עם העט ביד
והלב קורא, לחיבוק ממך.
האהבה, את גבה לי מפנה
ואני לבד, מחכה לך.
|
פורשת ידיים
גשם יורד עליי
מתמזג עם דמעותיי
והרוח דוחפת
מרגישה כמו עלה נידף
|
כמה גדולים השמיים
כמה קטן האדם
דמעה ועוד טיפה
מתמזגים באדמה
|
אני מחכה לך, למרות שהסיכוי קלוש.
אני מחכה לך, למרות הכאב שרק מתחזק.
אני מחכה לך, שתשים כבר לב.
אני מחכה לך, שתסתכל לתוך הלב.
|
היום מצאת את הדרך, להרגיש.
היום הבנת, מאיפה חושבים.
את הניצוץ שבלבך, איש לא יכבה
הוא רק יגדל ויגדל ולאור ייהפך.
|
אני זוכרת את אותה ההרגשה,
חשבתי שזוהי אהבה.
לא ידעתי שתהיה כל כך קצרה,
עכשיו אני לבד
|
את עצמי מחפשת, בהשתקפות המראה
אמרו לי ששם, נמצאת התשובה.
אך שוב מתאכזבת, את עצמי לא מוצאת
מרגישה מתוסכלת וכמעט מתייאשת.
|
מרגישה, אך לא יודעת מה.
מחפשת בין האנשים
אך לא מוצאת אהבה...
רוצה,
לנשק, לחבק
רוצה,
לאהוב באמת
|
אך מאחורי התחפושת, כלואה נשמה
נשמה חופשיה, שאת מקומה לא מצאה
מתחבאת, מאחורי צחוקם של האנשים.
|
אך מה עם ליבי? אותו לא אשתיק
לדמעות אתן לזרום, אתה כבר לא איתי
עכשיו אין מי שאותן יאסוף
אתה כבר לא איתי, המשכת
אותי קילומטרים מאחוריך השארת.
זוחלת, מנסה להגיע אלייך,
אבל אתה רץ, אתה בורח.
אני מוותרת
אך עדיין כואבת.
|
משפחות הרוסות, עיניים ריקות, דמעות בלתי פוסקות, נשמות
אבודות, דם ברחובות, פחד קודר, מראות איומים.
של עמך הניבחר, המוטל משוטט דם ברחובות האפורים.
|
אותה הרגשה מוכרת
הרגשת ילדות, משכרת.
נוגעת בה, ונסחפת געגועים
לא רוצה, שתפסיק לעולמים.
|
רק לחייך היא אהבה כל הזמן
אך את הכאב שלה, איש לא שמע
|
בלבי דמעה קפואה
הולכת ללא מטרה
|
הם חושבים שהיא צוחקת
לא מבינים שהיא בוכה
הם חושבים שהיא טיפשה
לא מבינים שזו רק מסיכה
|
כבר לא מאמינה באהבה
לא כמו שהאמנתי פעם
אין פרפרים בבטן
ואין רגש של תשוקה
|
עייפות
החיים מעמיסים
חולשה
ברגשות לא מתחשבים
|
כוכבים רבים הם בשמיים
ושתי משאלות לי תכופות
לפחות כוכב אחד או שניים
שיפנה לי מזמנו.
|
אולי המלאך, שאיבד את דרכו בשמיים,
והשתלב בינינו, בני האדם.
אולי זה הגורל ששמע לזעקותיי,
ושלח אותו אלי.
|
מרגישה כעץ בשלכת,
אשר איבד כבר את עליו
הוא קורא להם לבוא, לחבק אותו בחוזקה.
|
רק השקט יישמע.
חיים ימחקו מעל האדמה,
והכול עוד יתערבב,
רק חורבן יישאר
כי כשהשמים יבכו,
הם לא ירחמו
וכל הטבע נגדנו יתקומם
מאיתנו, כלום לא יישאר.
|
אז הכל תלוי בי עכשיו הא?
אין מי שיחליט ויקבע
אין מי שיציל במקרה ואטעה
הכל תלוי בי!
|
למה אף אחד לא מחפש אותי?
איך זה שאני כל כך לבד
מנסה לפלס לאמת שלי דרך
בין חומות הפחד שבניתי עם הזמן.
|
ועכשיו אני רק רוצה ליפול
ולבכות קצת
שהדמעות ישטפו
את כל האכזבות
והייאוש מעצמי
אני כבר לא כל כך אוהבת אותי
|
קיר
חומה
דמעה
חוסר הבנה
נפלתי
ואני שבורה.
|
עד מתי נמשיך לחיות בכאב?
עד מתי נמשיך לחשוב על העתיד ולא על ההווה?
עד מתי נישאר קלועים בתוך תהום?
תהום עמוקה שנראת ללא מוצא.
קוראים לעזרה אבל איש אינו שומע,
מתלבטים להפסיק או להמשיך או לאן לבסוף נגיע.
|
מבט אחד בעינייך, ואני יודע, יודע שאת האחת שתמיד חיפשתי.
מבט אחד בעינייך, ואני מבין, מבין למה עלייך אף פעם לא
וויתרתי.
|
מרגישה מחופשת, ועכשיו לא פורים
מרגישה מחופשת, בתוך משחק החיים
מרגישה מחופשת, וכבר לא מתכחשת
את עצמי מחפשת
|
מטושטשת, רוקדת ללא תקנה
לא מרגישה, לא מבינה
בקושי רואה את הסביבה
ואתה שם
אתה תופס אותי
וידיי שמוטות על צווארך
ואתה מנשק אותי
אני מופתעת
לא מגיבה
אחר - מבינה ומפסיקה
|
השעה מאוחרת
חשיכה בחדר, אפילה.
אך קרן אור, את החדר מאירה, בקרינה.
ואני כמהופנטת, יושבת מולה, מקלידה, ומקלידה.
|
ופתאום קצת קר לי
עם המנגינה השקטה שמתנגנת
ומזכירה לי
כמה עצוב להיות לבד.
|
הכל נראה שחור
נראה שהכל נגמר
הכל כל כך ריק
לפתע קר כל כך.
|
נרמסת, ללא רחמים
נרמסת, נרצחת
האם פחד קצר וחסר תכלית
היה שווה את חייך הקצרים?
|
אתמול שחור
מחר לבן
היום, שחור-לבן.
|
שחור, לבן...
איפור, דמעה...
פורים הגיע
ואני פושטת את המסיכה
|
דמעות שצורבות בעיניים-
קשיים ופחדים שהצטברו,
רוצים לפרוץ.
|
תורידי את המסכה
תשברי את החומה
החוצה תפרצי
את עצמך תמצאי
|
אומרת אולי, אומרת ייתכן
נוטעת תקווה, לפחות מנסה
אך לפתע נוכחת, למשמע הידיעה
מבינה, שבזה לא תמונה ההצחלה.
|
הלב משמיע קול
קול קודר של מכאוב
הלב משמיע קול
קול צרוד, קול חלש
|
קופידון בישל אהבה
נתן לה, ונתן ולו ונתן גם לו, ואפילו לזו.
ורק לליטל לא נשאר
|
כי התקוות תמיד מכאיבות,
כשהן מתנפצות
כמו הגשם שיורד-
תמיד כשאני שרה,
תמיד כשחסר החיבוק
כשאני מושיטה ידיים
וטובעת בדמעות
שנוטפות על המדרכה השבורה
ומתנפצות,
מתפוגגות.
והכל מלוכלך
כמוני.
|
קר לי
קר לי בפנים
קר לי בלב
קר לי כל כך
|
רוצה לפרוק, למוזיקה להקשיב
רוצה להזדהות, לקול הצלילים
רוצה לצלול, אל תוך השירים
רוצה לצעוק, לתוך מקרופון
לתת לנשמה, לקרוא בקול
לגרום לעוד, אנשים להזדהות
|
עוד יום עובר
ואתה לא חוזר
השנים חולפות
|
רק רציתי שתדע,
שאני עדיין מרגישה
ממש כמו בהתחלה
|
ואני שונאת אותך על ששיחקת
ועל שנתת נשיקה
ואני שונאת אותך על שגרמת לי להאמין לך
|
וכששאלתי במה אתה מאמין
ענית שבמוזיקה
ואני שומעת בשירים שלך
את הכאב
|
להגן הוא רצה,אך על עצמו לא הצליח
כפרח נקטף,
עוד מלפני שהספיק לפרוח.
|
אם יכולתי להתבונן לתוכי, כמו שמתבוננים במראה - קצת קשה לי
לקבוע מה הייתי רואה.
|
כמה שזה ייראה לכם אולי מוזר... אבל גם לטיפשים יש רגשות. גם
אני נפגעת שאתם קוראים לי טיפשה, במיוחד כשזה כולכם יחד עלי...
זה פוגע, זה פוגע לי עמוק בפנים, אבל שאני אראה שאני נפגעת? מה
פתאום! אני אצחק... תאמרו זאת שוב ואני אשלים לכם ת'משפט...
אני אודה בטיפשות
|
הידיים שלך עכשיו נקיות, נקיות מדי
יותר מדי חלקות, ללא פצעים. ללא שריטות, וזה מציק לך
הן מכוערות ככה, מכוערות כמוך. את צריכה לעשות משהו, את צריכה
להרגיש חיים.
|
תמיד אהבת את הגשם, אבל אף פעם לא תכננת להפוך לחלק ממנו.
בסוף זה קרה. כשהכאב התפשט, וכיסה כל איבר בגופך. במיוחד את
העיניים.
|
אל הארכיון האישי (20 יצירות מאורכבות)
|
|
אולי תלך כבר
לשירותים?
אני מדבר אליך! |
|
