|
 היא ידועה ברחבי הרשת כ''האסטרונאוטית''
וגם אני... |
היא מורכבת מרסיסים, היא שלמה, והיא חצויה...
היא מכורה למילה הכתובה, ולמזלה הצליחה לגרום
למילה הכתובה להתמכר לה.
בט"ו באב בסימן אהבה יצא לאור ספר שיריה הראשון
"דיוקן פנימי" בהוצאת גלורי היכלי התהילה בע"מ
וזו טעימה קטנה ממנו
"כעת אני עוד ספר
שהנחת על מדף
לא רב מכר
והניר פשוט, רגיל
לא משובח
סופות אתמול
כיסוני באבק
ובתוכי שורות
עוד נכתבות
באופל ליל
לאור ברק
כשהדק געגוע
נסחט
רועם ומתפוצץ בי
באחת
על קו התפר
שבין שפוי
לבין מוטרף
אני עוד ספר
שהנחת על מדף"
אני מביטה החוצה השמש כמעט ושקעה לה, על פני חולפות להן בועות
בצבעים ובגדלים שונים, כל בועה מכילה בחובה מצבים שונים:
זוגיות ומשפחה או בדידות ועצב, שמחה ואהבה או שנאה וכעס, בועות
של הרהורים ובועות של אדישות, ובין השמשות משייטת בועה זהובה
עמוסה בבבואות זיכרון
|
אור חזק מסנוור, פעולות אחרונות של סטריליזציה, ומתחילה הספירה
לאחור, שמונה שבע שש חמש ארב.. מרחפת על ענני צמר גפן, אפופה
אדי נרקוזה, הגוף חסר משקל, פרפר צבעוני בוקע מבטני מותח כנפיו
ברפרוף גנדרני ומתחיל במעופו, אני דולקת בעקבותיו, מושיטה את
ידי לעברו
|
אבודה ונואשת עמדה למולו,מנסה בכל כוחה לשאוב את חום ידיו מבעד
לזכוכית הצוננת,ומבעד לדמעותיה הבחינה בדמעה נוצצת שזלגה במורד
לחיו...ערפל כבד התאבך ואיים לסמא את עיניה,ובלע אל תוכו את
דמותו אשר אט אט נעלמה ונמוגה...
|
הוא לא ידע מה יאמר לה, הוא לא ידע מה תספר ואם תספר כלל, הוא
ידע שאין בידו את הכלים המקצועיים להם נזקקים אנשים שכמוה,
בתוכו קינן החשש שאולי רק יזיק לה, ואולי עליו לנתק כדי
שתתקשר לער"ן ושם וודאי תענה על ידי מישהו מקצועי ומיומן שיוכל
לעזור לה. אך משהו בתוכ
|
אני מתעוררת משנתי וחומקת בלאט לחצר, אני חייבת לחקור את סודה
של הגב' שוורץ, ושם אני שוב רואה אותה פנס הרחוב מטיל צללים על
פניה, והיא מנהלת ויכוח סוער עם אותה דמות מסתורית, אלא שהפעם
כאשר היא מבחינה בי היא פורצת בזעקות מקפיאות דם: "מאן
מיידלע...מאן שיי
|
אבי פתאום מכל החסרים
נשב כרוח סערה
|
אהבתי היא אם הבערה
ברחמה צמחו ילדי האש.
|
במחילות לב
היא כלואה
מוגנת בסכר
כמיהות
|
אם תבואנה המילים
בשעת ליל
למצוא מחסה בלבך
|
אישה
צעיף הלילה מכסה פניה
שלא יסגירו עיניים
שלא יגידו שפתיים
|
אליך באתי מנדודיי
ולעורי בדידות
אריג דקיק של לילותיי
עוטף צללי ילדות
|
היכן הוא האי שם הזה
ואיך אוספים שם כוח
ולמה צריך בכלל לזכור
כשאי אפשר לשכוח.
|
על קו התפר
שבין רגיל
לבין מוטרף
אני עוד ספר
שהנחת על מדף
|
נגיעות גליך
בחופי מכאוביי
השיקו ספינות
אלי ים
|
על חופי תוגתך
ניצבת דומם
לראות הכלו המים
יונה צחורה קשורת כנף
ודמעות לה בעיניים
|
את שהקמת ביצורים,
אבן לאבן על רגש.
את שכלאת יצרים,
עמוק בכלא הנפש.
|
והארץ יבשה
ויבשו נחליה,
ומים אין!
אך ניגר דם בניה.
|
אתה נמוג ונעלם
מותיר את רחבת הלב
פנויה לריקודים
|
ניפוץ סמלים ומיתוסים
אבק קריסה ושכול
ואנו למודי הפצע
עם "התפוח הגדול"
|
על רציף נידח משוטטת
בינתי הזנוחה הכבויה
קפלי אשליות פורמת
מגלימת תבונה בלויה
|
אבי,
משא ימים עמס בתרמילו
ועם שחר פתח אשנב
להעיר קריאת הגבר
|
תמונות ילדות
חלפו על פניי
במסע אחרון,
נשבו דומיה
בין ברושים.
|
וכשהאויר צר היה
מלהכיל אינותך
ביקשתי לצרוב בך מילים
בעט מלובן געגוע
|
בעיר זרה
באולם הומה אדם
קולך בקע בי
ונדם
|
כשהקירות סוגרים עליו
וחדריו צרים מלהכיל.
|
יש ואתה
בי משיט סירות של ניר
עמוסות במילים
וגואה בי גלי מחשבה
מתרפקים
|
והשיר שבה
שוטף בשצף
הוא תמצית
מסע חייה
|
מושיטה לך ידי
שתישק בדידותך
בבדידותי.
|
רוצה להפסיק להתגעגע
אבל הגוף זוכר
אבל הגוף יודע
כמו תחושת גירוד
במקום בו היה איבר
אשר כעת כרות
|
הרהורי הלילה
תבעו מנת לחמם,
פרצו גדרות רעבונם
לשווא ניסיתי לנחמם
בפירורי דמותך בדמיונם.
|
נמלטת לאיזור הדמדומים
מציתה שקיעות
מכבה מדורות
וכל הזמן מדממת אותך
|
ואני שביקשתי אותך
לא ביקשתי הרבה,
רק משב אהבתך
ושתהיה.
|
זמן מצחצח
את חושיו
כמשחר לטרף
|
גופי סומר באפלה
ריסיו שחורים משחור
דמותך טמונה בשתי עיני
והן אותך חולמות
|
נזהרת
בתנועות הגוף
מהחלקה
בכביש רטוב
|
חוטי תנומה
חורצים קווי בדידות
שנתי.
|
יש לילות שנדמה
כי הרוח
נושאת בכנפיה
קולך
|
ילדי שלי יחיד ומיוחד
מטר שמונים ושלוש וקצת
עיניים של דבש וחיוך של סוכר
על דלתך מתדפק המחר
|
תחת עינך הצופה
אל ים
ועיר ביפעת חורבותיה
זמן משיק ספינותיו
אל חוף מצולק
|
בכף נפש יחפה היא
מתטלטלת על דבשת הלילה
להרחיק ולנדוד
ללקט שברי כוכבים
נופלים
ויקוד שתיקת המילים
|
ויש אומרים
זה יגמר בבכי
אך היא יודעת
רק אמת אחת
|
אתה אמרת בואי
וזקפי את ראשך
והניחי לאהבה לשזוף את גופך
|
החיים אינם תותים כמשל
והחול בשעונו אזל
|
כשמילותינו יהפכו לגוף
הזמן יעצור מלכת.
ודפי ההסטוריה יפלו
כעלים מוכי שלכת.
|
כשקראתי אותך
נפלו בי כל המחיצות
ועמדתי מולך במערומיי.
|
כשתבוא
עטוף גופי
בעטיפת מבטך
וגע בי
|
ובעומק הלילות
היה מוריד חבלי בדידותו
אל תהומות נשיה
להעלותה באוב משם
ועל סיפון עצבותו
מניח ראשו ונרדם
|
רקמת חושיי אסרתי
קשרתיה בחבל,
גם תשוקתי הרדמתי
לבל תנהה להבל.
|
אך הד צלילים
אשר בלאט נוגן בי
מבעד למילים
הלחין את שתיקותיי
|
לילה אפל עמוק
מערבל חושים רדומים
רחש גלים רחוק
מערסל תנומת ילדים
|
בלילה ההוא
העיר נדמה
עוטה אדרת
של רסיסי
שבר ודמעות
|
לפני מאה שנה
נדדה שנתם של לילותי
והם נגעו בלילותיך
|
הלא תדע
טבעו של חורף
חרון סערותיו
מפריח מגדלים
|
במדבריות הלב ניצתה שלהבת
וחום כבד הביא עימו שרב,
נווד בודד את חותמו השאיר
ופסיעותיו בחול נותרו שם אחריו.
|
רק אני!
מהבהבת אורות
מרשרשת מטבעות של מזל
|
הייתי מלכת הלבבות
אשר שכנה בתוך ליבך
|
מסילות של ברזל
אדנים של עץ
ורכבות הלילה
שועטות
בי
|
בשובי ממסענו מוכה התעתועים
סומת עין מוכת סנוורים
על רציף נידח חולפת כתזזית
בינתי הזנוחה מתחננת על נפשה
כמו קבצן בפתח מבקשת רחמים
פורמת קפלי אשליות הזויים
למול ליבי שסרח ומבטי הנכלם
|
מעבר לקשת
דואה שלוותי
אך מזור
לנשמה שם אין
|
בעיבורי לילי
ידעתי אותך
וטיפסתי
למצודת הספק
שביננו עמדה
|
הם חלפו מעל ביתי
להקות עיטי החורף
מבשרים קרה
וצמרמורת בעורף
|
אתה נוטף בי
דבש על תפוח
ולא זוכר לי
חטא קדומים
|
נגיעות גליך
בחופי מכאוביי
השיקו ספינות
אלי ים
|
נוסקת
חובקת
גבהים של שקט
של השלמה
|
הלילה הזה אינו שקט
אני שומעת צעדיו
מן החצר
מן הרחוב
ממדרגות העץ הנאנח
|
ושוב סכינך מעל מתנופפת
הבטחת לנו דבש וחלב
וארץ אבות שברון מתעטפת
ועורביך חגים כעל שלל רב
|
מרכבות מילותיך
רתומות לסוסי פרא
מחשבה,
|
על חלון נשמתי
סערו אצבעות
נטפו גשם
מילותיך
|
מהלכת בסמטאות העיר
וצעיפך מתבדר ברוח
סתיו הלב עליו משיר
על אדן חלום פתוח
|
עוד שוכן בי געגוע
בי חובט ונאבק
את הריק אחר לכתך
ממלא בצריחותיו.
|
בקצות אצבעותי
אני גרה,
מעלה על הכתב
את דמותי.
|
ראיתיך נאבק
עם הרוח
ומבטך נחוש
ומיוסר
|
על מזבח התמימות
משב רוחות וכשפים
מלבים זרדי התגשמות
ונפש תועה מוכת שרעפים
עקודה בכבלי התעלמות
|
פשטה כף נפשה כאביון
והוא לא ידע
לקבץ פרוטות זיכרון
כל הקיץ ביקשה
|
בחסות החשיכה כשהערב ירד
אלול מתשרי בשקט נפרד,
והרוח מוחה את דמעות הפרידה
ושלפים בשדה אוחזים בידה
|
ואני בין קיפול
לבישול
מתפיחה לחמניות יאוש
|
כי הייתי אולי קצת שונה ובוגרת
שאתה ואחר לא הכרתם עד תום
ועמדתם מנגד הגדה האחרת
ואני לאיטי המשכתי לזרום
|
לעיתים אני קודחת
סובבת כרדופת שדים
מתפתלת וגונחת
כצירי דלת חלודים
מבעבעת ורותחת
כתירוש בתוך כדים
|
במשעול לא מסומן
רדפתי מילותיך
ורק זכרון אהבתך
ריפה ידיי
|
ראיתיה שם על החוף הנטוש
ואתה חתום על פניה,
ראיתיה שם מבטה כמו תלוש
והרוח מערסל תלתליה.
|
בודד ותועה הוא הלב
שדוד נפל ברשתה של רוח קיץ
עת מחצלות של ים לבשה
מחלפותיה פרעה מול שברי גליו
|
על מדרכת הבוקר
איילת השחר,
מצחצחת שיניה בטל.
|
אל חוף מרוקע ערביים
מוטבע רגלי אתמול
אני שבה
|
אתה משחיל רגשות על חוט הלב,
במילים...
|
שאנו רך בתוך כפך
כי דל כוחנו מלכת,
על טרשי אדמתך
צית מדבר מולכת.
|
אני משמרת רגשות בצנצנת
ומניחה על אדן חלוני
ומבעד לנוף הנשקף
אתה חולף בזכרוני
|
ונגע בם ריח האצות,
וכתם השקיעה.
והים נאנח ונפעם,
ושאג גלי אהבה.
|
טעם גוף שלהבת אש
מתערטל לו על לשון
משתקף ומאלחש
מתגלגל על האישון
|
ואולי שם איבדנו
את אשר כאן
נשכיל לבקש
ולמצוא
|
שער אותי בנפשך
הלא תטיב לדעת,
את איכותה של השראה
כשהבדידות נוגעת.
|
היא מונחת פרושה שרועה לרגלייך
זרועותיה תמנונים לוכחים קרוסלייך
מפתה מכשפת בפה פעור שיניים
ובעומק רצפתה כחולות העיניים
|
סופו של יום זה החל בהשתרכות מעייפת בפקק של בועות, כך אני
רואה אותן, את כל המכוניות, כל אחת שכזו מכילה בתוכה ישויות
שונות ומשונות, מכונסות בתוך בועה, המונעת בכוחות סוס שונים,
ולעיתים בכוחות של " חמור, אדיוט, ומי לימד אותך לנהוג?"
|
מקל דקיק של ניקוטין מאבד עצמו לדעת,
בזמן שאני בעיצומה של הרחיפה.
|
מגויידות ועייפות
ידי הזמן
|
עיבוד ממוחשב בפוטושופ
עכשיו ירח מזיל דמעת אור
על ורד אחד
הבודה עצמו
מרבדים, רבדים של אתמולים
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
די לקיבוץ!
חבר של שלי,
משחק אותה פעיל
פוליטי |
|
