|
ליסה לבנת נולדה בשנת 1988 בברית המועצות, היום
מעצמה מתמוטטת אז מרקחה קומוניסטית. בשנת 1990 עלתה
לארץ והדבר הראשון שקנתה היה תותים. מאז היא הספיקה
להתחיל לאכול, להפסיק, להתחיל שוב ולהפסיק שוב.
עכשיו היא איפשהוא באמצע.
למראה פניו השחומות, סנטרו הנחוש, אפו היהודי, גופו החטוב
וסגנון לבושו הסטייליסטי היא נמסה. עלי, כחברתה הטובה ביותר,
מוטל לנקות את שאריותיה מהרצפה.
|
"אלוהים יושב על איזה ענן, מעשן סיגריה ושותה בירה בסבבה עם
החברים שלו."
"מי? משה רבינו ויוסף בכותונת הפסים?"
"לא. ישו ואללה."
"אההה... ומה הם עושים?"
"מהמרים מי יצליח להרוס לכמה שיותר מאמינים את החיים."
|
אני מרגישה כאילו הבאתי אותך לפסגה, סחבתי אותך על גבי לאורך
כל הדרך הארוכה והמפרכת וברגע שהגענו, בשנייה בה הורדתי אותך
מגבי לקחת סכין שהיה מוחבא בנדנך כל אותה העת ותקעת אותה בלבי.
כך את מודה לי? כך את מראה את הערכתך? בכך שלקחת כל מה שהיה אי
פעם חשוב לי? בכ
|
פעם אהבתי אותה. היום אני כבר לא יודעת. אולי עדיין אוהבת,
אולי שונאת, מי יודע. מי יכול בכלל לדעת? איך אפשר לגרד את כל
שכבות האטימות, הצעקות, המגינים, המסכות, לרגש האמיתי?
|
הם מנסים לשמור על קשר עמי, לא לריב, לעשות כאילו הם אוהבים
אותי. ואני? מתעלמת. אני שונאת אותם, כל כך שונאת. ואולי שנאתי
נובעת מהסיבה הפשוטה שהסתובבתי אתם, ולזמן מה הייתי גם אני
פריקית תחתונה.
|
"כולם אשמים עד שהוכחה חפותם", אמרת. האם כאב גם הוא סימן
לחפות?
|
ננטשתי, אקום שוב על רגלי.
בעטו בי, אחזיר בעיטה.
והכי חשוב: נעזבתי באמצע הדרך
ואני עוד אמצע את הדרך חזרה.
קיטשי, אך נכון.
|
דמעות עמדו בעיני, יצאתי מתא ההלבשה והשארתי את המכנסיים
זרוקים ומקומטים, במראה עצוב של משהו שעבר זמנו, בדיוק כמו
שאני הרגשתי. אחרי זה הלכתי הביתה והקאתי, תוך כדי שאני נזכרת
בסיטואציה הכה מביכה, לא הצלחתי ללבוש מכנסיים מידה 16!
|
פשוט נשברת לשניים. ובתוכי לא היה כלום. הייתי ריקה, כלי יפיפה
מבחוץ, עבודת אומן מסותתת היטב, אבל שבר כלי מבפנים, רסיסים
וחצאי אמיתות.
|
מיס פיגי לא אהבה שצוחקים עליה, אז היא הלכה לצד ובכתה ובכתה
ובכתה, עד שכבר נגמרו לה הדמעות. ואז עלה למיס פיגי רעיון:"
למה לבכות, למה להאדים? אמרח לי פודרה, אדביק ריסים ואהיה ילדה
ככל הילדים!"
|
משום מה התור לא התקצר, הוא רק התארך, מפתיע כמה אנשים מחפשים
אלוהים כלשהו, אפילו במקום אקראי כמו סופר-פארם, שלא היה מקום
רוחני אלא סתם פיסת בטון עם משחת שיניים ומי-פנים.
|
אם לא ידעתי איך להתחיל מכתב מגן-עדן, אני באמת שלא יודעת איך
לסיים אחד כזה. נתראה בקרוב? מתגעגעת? אוהבת תמיד? הראשון הוא
איום ושני האחרונים הם שקר. כבר אמרתי שאני לא מרגישה כלום.
על כן אסיים ב"מקווה שיהיו לך חיים טובים"
|
נא להכיר את משפחת אלוני: אם, אב, שישה ילדים, אחות מתה בתאונת
דרכים וגבינה.
ביניהם נמצא האקס שלי.
מבחוץ משפחת אלוני היא המשפחה המושלמת, אך מבפנים רושפות
מזימות ותככים, שקרים וחצאי אמיתות, חדרי אמבטיה וחדרי מיטות,
משל היינו צביקה פיק בסיטי טאוור.
|
הוא נעמד בתיאום מושלם (כמו תמיד) מול מנורת הרחוב והירח.
באותה השנייה הפנים הלבנות שלו הפכו כחלחלות כאלה ואני לא
יכולתי להפסיק לחשוב עד כמה אני רוצה לנשק אותו.
יומיים אחרי זה הוא סיפר לי שהוא הומו.
|
אני כמעט יכולה להרגיש איך שברי החלום האלה חותכים אותי, דשים
בבשרי ללא רחמים, בדיוק כמותם.
|
נכון לימים אלה אפרת מנסה להשתנות. היא לא מצליחה. ג'סטין מנסה
להחזיר אותה למוטב. גם הוא, לא מצליח. האקס שלה עדיין בתת
משקל. החזירה עדיין ורודה. עולם כמנהגו נוהג. מישהו מתנדב
לירות בי?
|
יום אחד יקראו על שמי מחלת נפש. או לפחות תסמונת, כי אם דאון
מקבל תסמונת משלו והוא רק גילה ילדים מפגרים, למה שלי לא תהייה
תסמונת?
|
ועל מה אודה לך
על מה, אלוהי השווא?
נותרתי בלי כסף, בלא טיפת הוקרה
נותרתי רעבה
ועדיין, אני מודה!
למי? לאלוהים של שווא.
|
ועלי הצבעתם ללא כל אהדה
ואני נשארתי בודדה
כעת אתם מאושרים?!
בגללכם
אני כבר לא מאמינה באנשים!
|
כעת הכל חיזיון אחד גדול
סיוטים וביעותים רודפים אותה.
רק מחשבה אחת צלולה עוברת בראשה
מצליחה לפלח כבסכין חד את מסך הערפילים שבמוחה
"מישהו ישים לב שאני מתה?"
|
ובמסך של ערפילים
יד אבודה למעלה נשלחה
וניסיתי, באמת שניסיתי
להתעלם מגזר הדין
אבל האצבע שוב חרצה חיים.
|
האם זו יהירות מצדי לבקש כוח שכזה? חמדנות? רשע טהור במסווה של
עזרה להמונים? או שמה טוב לב רחב ידיים? רצון עז לעזור לזולת?
חוש הטקט הבלתי נלאה שלי?
או שמה אני...נורמלית?!
|
אני מזוייפת. כל כולי. בליל של שקרים שצמחו, פיתחו רגליים
והקיפו אותי, חנקו אותי ברשת הדוקה שלא איפשרה לי לנשום.
עשרות מסכות נוקשות על פני, על גופי, על כולי. ואין מי שיקלף
את המסכות הללו, המסיכות הקשיחות הללו שחונקות אותי.
|
הייתי זקוקה לחיזוק כלשהו, לידיעה מעורפלת שלמישהו עדיין אכפת.
אך היד הזו, כולה מקושקשת בסימני חינה מזויפים רק הביאה לי
חולשה, ופיק ברכיים. אחזתי בה חזק, יותר ויותר, מתאמצת לשאוב
כוחות, אך ללא הצלחה.
|
אם את לא מאושרת
איזה סיכוי לאושר יש לי?
|
לא אמרתי ולא התיימרתי להיות שפויה...
|
|
|
הכי מלחיץ אותי
זה הרעשים
שהמקרר שלי
מוציא, בארבע
לפנות בוקר אני
שומע אותו מעכל
דברים, אני פוחד
שיום אחד כשאפתח
אותו להוציא חלב
לקפה הוא יבלע
אל תוך הרעש
המוזר שלו.
יוסי עמוס חזה,
שונא קפה,
תדיראן, ירקות
רקובים ורעשים
מוזרים שרק
מלחיצים במקום
לעזור. |
|
