|
משתנה.
רק תנסו להנות.
היא יושבת שם לבדה, בחדר למטה.
החדר מואר, אבל האור מעומעם מדי אם תשאלו אותי.
ואם אני צריך לנחש אז היא מהרהרת, עליו ועליה
|
מה את עושה? מה לעזאזל את חושבת?
לאן נראה לך שתתקדמי מכאן, לאן תלכי?
את נעצרת, אבל הזמן לא,
כל מה שמסביב ממשיך לרוץ, יותר מהר מתמיד.
|
אבל לא וויתרת. רצית אותי, אמרת שאתה צריך.
אבל אני לא יכולתי, לא יכולתי יותר.
|
"מה את נלחצת? תרגעי" אתה אמרת, אמרת בקול האדיש שלך, למרות
שהבנת למה אני כ"כ עצובה, למה אני כ"כ עצבנית, לחוצה. שאלת
אותי, חיכית לתשובה
|
ומה אם אני פשוט לא מסוגלת לשכוח.
פשוט לא יכולה.
לא מוכנה לוותר על הכל.
לא מוכנה עדין.
|
אתה תטריף אותי, תשגע אותי.
אתה תגרום לי לצעוק, חזק, חזק.
לשום מקום, אל אף אחד.
|
ואת לא נותנת לאף אחד להתקרב, לראות.
את לא נותנת לאף אחד לגעת, במה ששלך, בך.
את מרחיקה הכול, את כולם.
|
מנסה לגרום לאנשים להזדהות.
מנסה לגרום לאנשים לרחם.
מנסה לגרום להם לרצות לעזור.
|
ממזמן שלא הרגשתי כך
הברכיים לא הביאני נמוך מספיק
בעוד מעשי הורידו אותי נמוך
נמוך משידעתי שאפשר
|
וזה שלי
וזה כואב
יותר מתמיד
כל פעם מחדש.
|
לא לא לא, אסור להתרפק מדי על העבר.
יש את עכשיו, ועכשיו אחרת לגמרי.
|
חודשים שהופכים לשנים
לשנים של ציפייה
ציפייה לאותה הנקודה
לאותה השנייה
|
אך אתה לא תשלוט בי
אתה תשתעשע מעט
ממה שבכוחך לעשות
|
ואתה כעסת
זעמת, האדמת
רצית לצרוח עלי
אך רק שתקת
|
"גם למינימום יש מקסימום"
אמרת לי
והסתכלת עלי במבט שהכרתי
שליווה אותי במהלך כל חיי
|
ואתה הרסת אותי, החרבת אותי.
השארת אותי חסרת רגש, חסרת כל.
השארת אותי חסרת תקווה,
|
וכשצער משתלט את מתאבנת.
כשהכאב עובר את מצטמררת.
כשהאבל תוקף הוא לא עוזב, לא נותן לך מנוחה.
|
אני שונאת את הריח שלך, את הטעם.
אני שונאת את המגע שלך, את התחושה שאתה מעורר בי.
אתה נוגע, ושואף הכל פנימה, עמוק לריאות.
|
לא הרבה היא ביקשה; "קצת שקט"
קולה נצרב לו בזיכרון.
|
את מנסה לקלוט את הדברים שרצים מסביבך,
מי האנשים שמדברים אלייך,
ובכלל -
מה הם אומרים.
|
"תתבגרי כבר" צעקת.
ואני רק התחלתי להבין את שרמזת.
"בכלל" הבהרת כששאלתי מה נותר,
"כלום".
|
|
|
אני לא מוזרה,
אני מיוחדת. |
|
