|
לירון חושבת שזה מאוד מטומטם לכתוב על עצמה בגוף
שלישי ולכן תקצר. נולדתי וכרגע אני חיה. בתאבון.
כל מקום , על אף שהיה שונה מקודמו, היה דומה לו בכל. פעם
התעורר בשדה על גבעה שהשקיפה לים ופעם התעורר בעיר גדולה מלאת
בניינים ומכוניות. אבל למרות שינויי הנוף התכופים דבר אחד
מעולם לא השתנה. הוא לא פגש באיש. לא נפש חיה.
הוא ראה, כמובן, עדות לקיומם של חיים
|
רק אקווה שבתוך עולם החלומות שלך, כשמלתעות הדרקון סוגרות על
גרונך, אתה פותח דלת לחלום אחר ובורח אלי.
|
אבל בכל זאת הם מתכופפים ומלטפים את ראשי בתערובת של חיבה
ורחמים. מעניקים לי מחסדיהם למשך חמש דקות, שואבים הנאה מההנאה
שלי למגעם. הם מלטפים לי את הראש ואת האוזניים, משתהים ומענגים
אותי ואז בתנועה פתאומית הם קמים והולכים.
|
כמו כל האנשים שלא מרגישים
נקבר החייל באדמת טרשים
האדמה הפצועה היתה חמה
והאבן זכרה-
רק את קיומו
לידתו
ומותו
|
מסך הלילה נפרש
ועוטף את העולם בשמיכה של שקט.
והמחשבות כבות.
|
|
|
לכתוב סיפור לפי
רעיון שהיה לך
לפני שנתיים זה
גניבה ספרותית
מעצמך.
חרגול ברגע
טריפוליטאי(?) |
|
