|
כתבת את שיריך כדי לעשות רושם
ועכשיו אתה מנסה להרשים
כשאתה קורע אותם.
זה דרמאטי מדי, מיותר, לא נחוץ,
אתה מייחס להם חשיבות
יותר ממה שיש בהם.
באותה מידה יכולת
לפרסם אותם בספר, אפילו
לזכות לקצת מוניטין,
העולם היה נראה אותו הדבר.
עוד תלמד להתייאש
יותר בשקט, יותר צנוע,
בדממה.
כהלכה.
(הילד החולם, חנוך לוין)
גוף מתנועע בחדר. מתיישב, קם.
זה רק גוף.
המחשבה לא מכוונת אליו.
האינסטינקט נגלה כתגובה איטית לאור. התקרה לבנה...
|
אני השעמום התמידי של אליוט.
הטרוף הכרוני שתופס אותו בפינות הקטנות.
הקולות שרק אליוט שומע.
הפחדים שלו מהעולם שאיבד.
אני כל מה ששנא...
|
נזכרת בפסיעה אל תוך הגבולות המטושטשים, שם אין הפרדה של עור.
|
הוא אומר שכשהרוח נושבת חזק מולו הוא יכול לעוף. הוא פורש את
הכנפיים לצדדים והרוח מלטפת את הנוצות האפורות והשבורות שלו.
|
אני קולעת צמות בשערי. אני קולעת בהגיון תמיד כל כך קרוב אבל
כל כך רחוק למטרה. קולעת ופורמת פורמת ונקלעת לסבך קשרים טעוני
חשמל. אני טוענת שנולדנו כדי לחלום.
|
ואז ראיתי אותם שוב, אונסים את השמיים, שורפים אותם ומכבים את
הכוכבים. הם היו כל כך בוהקים על המסך השחור שנפרס מעלי. ואז
היה רעש גדול. רציתי לצרוח לכבאים שם למעלה: "אתם מכוונים את
הזרנוק של המים לכוון הלא נכון! השרפה היא בשמיים לא כאן!"
|
אני מגישה לי בסוף כל יום
מהדורה מצונזרת של המציאות
משתעל מהאבק שסביב הצנזורה
אירוניה מטומטמת
|
מתקבלת בברכה אל גנך הנטוש
|
הארנב הלבן
נפל
לתוך המחילה
ולא
נמלט לתוכה.
|
וחום מתלהט
למעלה
שקט פועם
כשתבוא
מחול האש
יתפוגג
|
הספירלות נעות. שבילי האור שולחים זרועות לכל עבר, מתנגשים
בספירלות.
|
השמחה
טבולה בים
עמוק מלוח
מרוצה כי לא חשב שיצליח
|
והמון ציפורים שורקות מעלי
לפעמים רק אחת שורקת המון
לפעמים רק אחת לא שורקת בכלל
|
אמא בשלכת,
אבל נגמר כבר הסתיו.
|
כל אלה היו שלו
כשהיו שניהם אחד.
כאחד בתוך עצמו
בתוך השני.
אדם וים.
|
נתתה להם לשמוח בשבילך
ויתרתה על דבר שאין בו צורך
אוהב דברים נצחיים
לא יכול להחליף אותם ברגע
|
הכל מתנהל לפי התוכנית,
אבל עכשיו חורף,
חושבת על שמש,
קר,
|
הזמן מתפכח
רק מי שמודד אותו שיכור
הריאות כבדות יותר
להקיא-לשפוך-ליפות
את החרא החוצה
|
ואמת,
השקר היחיד.
אמת,
השקר צומח
כמו פטריות.
רגל וראש?
|
אל תחנה שקטה מגיעה רכבת. נוסעת אל גבול שמתוח בין אין מודע
למוחשי. קיומו שלו וקיומו של הגבול מטושטשים,
|
אגיש לך בלילה
ילדה שמתה
על מזבח
התשוקה,
כדי שתנעץ בה
עמוק מחטים.
|
ריבועי מרצפות
שנשכחו במקום
שבו אבדו
שבו נסלל בטון
שבו עיצבו את כפות רגלינו
|
הצרחה הראשונה מיד עם פתיחת הריאות
שאיפה ונשיפה של חום
כנראה שלא צרחתי מספיק חזק
|
אל תלכי ישר אליסה
ילדות עקומות יפות מסוכר.
אל תלכי זקוף
המציאות נמוכה וכפופה מעפר.
|
אז,
מצאת את
עצמך
שוב
צורחת באמבטיה.
|
בתוך שמיכות, תוך כדי נפילה, מתוך עפר לעפר, רוצה לשמור אותך
בפנים.
רציתי לספר לך כמה אני שקטה עכשיו. שתדע על כל אותם חללים
ריקים בי. רציתי לספר לך ש... שרציתי... ש.... אם רק... לא
היום... ש... חללים.
|
מחולו של אדם, התפתלות, פעימות גופו הנד. הלוך ושוב סובב לו
במעגלים סביב עצמו. מחולו של אדם לנצח. מקצה לקצה בשתיקות
ארוכות נשיפות שבורחות אל אוויר וחם. מתנדנד הוא עצמו וממשיך
עוד למעוד לרקד בשקט בתוכו מופנם, וסביב גופים סובבים אחרים.
במחול עוד צעדים. ימחל ל
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
בוקר טוב רחל,
הגיעו התוצאות
של הבדיקות שלך.
תשמעי, לכל אחד
יש את הצרות
הקטנות שלו.
אני, למשל, סובל
מציפורן
חודרנית. ידידי
אמנון נשוי
לאישה קשה
מנשוא, אחותי
בלונדינית
טבעית,
אבא'שלי ערומקו,
ולך יש סרטן.
ביג דיל.
שלא תקחי לי את
זה קשה עכשיו.
מתוך ספרו של
ד"ר אפרוח
ורוד,
"כיצד לבשר
לפציינטים
בעדינות רבה ככל
האפשר שיש להם
סרטן" |
|
