|
 192220180
לצייר מול עיניים שלא מעריכות פשטות
במבטים קטנים של אמונה.
ידיים שיודעות לאן לפנות. הגוף שכבר מוכר.
עם כמה שהיה קר, היא התפשטה, מורידה מעליה את כל הדאגות.
עם כבר שכבר לא נשאר, הוא המשיך לשתות... טיפות אחרונות.
חיוכים עלו לשמים, פשוט היו כ"כ הרבה.
|
קיץ הזכיר לי פרפרים,
החמסין של היום רווי דמעות.
גשם, סתיו, עננים...
התבלבלו לי העונות.
|
פנים ששכחו איך לקרון.
נגמרו לשמש הקרניים,
אור במעלה המסדרון,
צורב לי בעיניים.
|
תרדמת חורף נפלה על כוחותינו.
מאין זה הגיע,
ולמה דווקא עלינו.
|
אני צוללת, ספק תובעת באושר
אהובי קרוב, נוגעת ידו בשפתיי
לחש קסמים מדקלמת, מנושקת ללא די.
|
לצייר מול עיניים שלא מעריכות פשטות
במבטים קטנים של אמונה.
|
עצם בחלל בלי חמצן
וזה מתחיל להיות לי מסוכן.
|
אתמול התחלתי לדבר אל עצמי בקול רם,
והיום, אני לא מאמינה שאני מתוודה.
|
ואני כלא מאמינה
נשכתי את השפה
ועכשיו טעם דם
|
בלרינה אורבנית,
התנהגות שלא כ"כ בנלית
לרקדנית לא כ"כ ורודה.
|
נספחת אחת לספר עבה
עכשיו זה לא טיוטה
והרומן הוא לא מקרה.
עכשיו אני נושמת אוויר של עכשיו.
|
מודה.
מודה על השקט
שעוטף.
|
להישכב לבד על החול
ולא להתנער
שיישאר
החול זה לא מה שיהרוג אותי.
|
נרות עם שעווה של נגיעות מסביב לאמבטיה
כל הכחול שברח מן הים מתרכז שם בשבילי
אתה מפשיט אותי ויש לי ים חורפי
|
כפולחן לשמש העולה
אשאיר את עיניי פתוחות לאורך כל היממה
שלא אפספס אף קרן.
אאסוף את כל כוחותיי
|
מסרבת להאמין
השכל לא קולט
מסרבת להאמין
ושוב זה משתלט.
|
מורידה כוס מהמדף ואחריה בקבוק
אם רק היה לי מותר לשתות.
|
לוגמת ממעין של מים טהורים.
כאלה שלא דיברו מעליהם שקרים.
בולעת בשלוקים קטנים, קטנים..
להרגיש את טעם האמת.
|
מוצלת על ידי השקט
מסתתרת מאחורי האור
יודעת שהנוודה עוד תחזור.
|
ואם אתה נמר
אני עייט
שהתעוור.
|
נתן לי אקדח וציפה שאפגע ברקיע
בכל ענן שתבחרי, אמר.
לאן שיגיע
|
בלילה הזוי
גופי רקד את ריקוד הגשם.
|
שקוף
אולי זה טוהר,
פוףף
טהור וריק.
|
אני הולכת לישון... חולצת את הנעליים שאיתן דרכתי על עצמי כל
היום.
|
הוא פתח את הדלת, ויצא אל הרחוב
הוא הלך.
חשבתי שזה מוזר.
|
|
|
מה זה די כבר עם
הצביטות? אם
היית הבן שלי לא
היית אומר דבר
כזה!
דודה על ואליום |
|
