|
שאריות של גיל 14, עמכם הסליחה.
חבר שלי אמר לי שאני דביל, אחרי שכמעט דרסה אותי מכונית.
אמרתי לו שאני מעדיף להיות דביל, מאשר להיות עיוור.
הוא אמר שאני דפוק.
אמרתי לו שאני מעדיף להיות דפוק, דביל ולמות, מאשר להיות
עיוור.
הוא אמר שאני אידיוט.
אז מה? אני אידיוט מפגר דביל ואני רוצה למות,
|
כמה עוד כח אצטרך להשקיע בשביל להיות מרוצה. הרי, בחיים לא
להיות מרוצה. כמו תחרות אופניים, על כביש שאינו נגמר.
|
ואתה אוסף את שאריותיך, ומרכיב את עצמך מחדש. המאבק קשה. מי
מסוגל להרכיב פאזל של חלקים כה רבים וחסרי צורה אחידה, בזמן
קצר כל כך?
המציאות מחייבת. אינך יכול לא לתפקד עד שתצליח לפתור את הפאזל.
אז מוותרים. מעגלים פינות, קצת פה, קצת שם, ומצליחים לעמוד.
|
בכל פעם שנאחזתי במשהו, הנפילה הייתה גדולה יותר
|
נהנתי להיות שחקן במשחקך. רציתי להיות נשלט. רק לקבל תשומת לב
ממך.
|
שבת אחת. מוקדם בבוקר. הטל סיים לרדת, המכוניות נוצצות, השמש
מתחילה לזרוח. יום חדש, בוקר חדש, התחלה חדשה.
|
לקטוף את פרי עמלך. לאחר 3 שנים של עבודה, יום יומית, 24 שעות
ביממה. עד אין סוף. מתחילים בקטן. בכלל, מנסים להבין מה לא
בסדר.
|
בתחילה, הייתי מקבל "התקפים" אלו פעם ביום. כשהתפתחה המחלה, הם
התפתחו. התארכו. הפכו לתכופים יותר. כל "התקף" כזה, למרות שלא
היה ממש התקף, היה גורם לי לתהיות קיומיות.
|
מה אני שווה בכלל? לעזאזל, בחיים לא אהיה טוב במשהו.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
אמממ,
למה האף של זאתי
ליד 'במה חדשה'
מבריק כל כך?
ילדה קטנה
וסקרנית |
|
