|
(שנת 84 הייתה המשמעותית בחייה
השנה בה נולדה, השנה בה נתנו לה את שמה, השנה בה
הכירה את משפחתה והכי חשוב השנה בה הכירה את עצמה.
לירז כך קראו לה, עדיין קוראים...)
אלו היו המילים הראשונות שלי על עצמי שהתחלתי לכתוב
בבמה..
היום אני כותבת פחות (לצערי), אוהבת יותר (לשמחתי)
תהנו:)
שמעת שדביר מת?!", שאלתי אותה "מה??? מי???" במוח שלי התרוצצו
מיליוני מחשבות חשבתי על כל הדבירים שאי פעם הכרתי... חוץ
מדביר אחד... אימא לבינתיים ענתה לי "דביר, הבן של רחל",
|
שקט של מוות
שושנים של ייאוש
חיוך של שנאה
|
מקללת את הרגע
את הריאליסטיות המטופשת
העצובה
האידיאולוגיה שהביאה לקץ המר
|
נושפת את העשן המזוהם
נחנקת, בוכה
נשרפת מבפנים
צד שמאל לא מפסיק לצרוב
|
עדינות מסחררת,
מגע מטריף חושים,
ותמימות
תמימות של מלאכים
|
הגעגוע, געגוע שלא ניתן להסביר במילים
הכאב, כאב אכזר שדוקר בך ולא מפסיק
הזמן, זמן הוא שקר מר להיתלות בו
והימים? הם עוברים אבל הזמן לא מרפא..
|
מסתכלת אל מעבר לחלון
חלון גדול, מכוסה סדין לבן.
מעיפה מבט למעלה
ורואה שמים חסרי כל
|
צביטה בלב
ועוד דמעה נפלה
מתווספת לאלפי דמעות שהתייבשו
יושבות בזיכרון - קשורות בלולאה
|
נגעה כבר בשמים
וביקרה גם בכוכב או שניים
עלתה על הירח
וירקה גם אש וגם קרח
|
ראיתי אותך
ובלי כל רצון
נסחפתי פנימה
צבעו התכול של הים סחף אותי
הטביע אותי
ולא שחרר.
ההרגשה הייתה כל כך טובה,
חוסר הרצון להשתחרר,
הרצון להרגיש כבולה,
עשו אותי מאושרת.
והפחד כבר עבר.
|
והוא תופס אותי,
חזק,
ואני נשברת,
זה הוא, שובר אותי.
|
התנפצות הגלים
ריחו של הים
בשנייה האחרונה
שיש עוד עולם
|
הרחוב השקט
מזכיר לי אותך,
את המוות.
שתיקה אנושית.
|
ילד עם בלון
ילדה אוכלת מלפפון
הוא אוכל סופגנייה
היא לבנתיים גמרה
|
אני שונאת שהמשכת הלאה
ואני פה,
אני שונאת שזה איתה
אני שונאת שאמרת לי
|
הוא החבר הכי טוב שלי
אבל כל יום אני הורגת אותו מחדש.
לא בכוונה, זו היד שלי, היא מתחילה לכתוב עליו וגומרת אותו
הוא מת.
|
דממה שלאחר הפיצוץ הגדול
דממה שלפני הצעקה המרה
דממת ביניים שכזו
|
איתך, הצלחתי לכתוב, עכשיו אני לבד.
ואני רוצה, לא יכולה.
רוצה ורק בוכה.
|
פינת אור קטנה מהבהבת בקצה,
אשליה,
אין קצה,
זה בור ללא מוצא,
|
אמא שלך, איתך, ממוקדת בך, בבן הקטן שלה, רוצה לעזור לך, לקחת
ממך את הכאב, להתחלף איתך, ולא יכולה לעשות כלום.
מרגישה את ההתפרקות הזאת, כמו תולעת איטית שגומרת אותה נפשית.
והיא מקללת את הערבים, שלקחו לה את הילד שלה.
|
בצד, תלוי נייר שהתקמט כבר
"זיו מהרכבת הלך לעולמו"
רשום על הדף,
מעין מודעת הבל הזויה.
|
גופה מצולמת בטעות
קטועת רגל
גאולה בדם
ולידה עוד שבעה מכוסים בסדינים לבנים
|
איך שהם פשוט רומסים אותך כאילו היית ג'וק על הקיר, בלי לחשוב
לרגע - עליך, אלא רק על "צרכי הצבא".
ומצד שני בשבילם, לסחוט כמה שיותר כסף מהמסגרת הזו, וליהנות
מהנאות החיים הקטנות, לזיין חיילות תמימות שלהן.
|
עלי כותרת קרועים
פזורים על סדין המשי
וכתם אדום
שובר את לובן הסדין
|
נחש ערום שזוחל על גחונו
נרטב כולו מדמעות של חינם
עורו נפשל
והוא גוסס.
|
השושנים כבר הספיקו לנבול
כתם הדם התייבש
והסדין כמעט וחזר לצבעו הלבן
|
לב מרוסק שנהיה חסין
כמו פאזל שמרכיבים מחדש,
עד שמחליטים למסגר אותו.
|
ברקע התנגן השיר של פבלו רוזנברג, שימי נר על החלון
וחשבתי לעצמי, איזה רגע מדהים
נרדמת קצת,
ואני רק הסתכלתי וחשבתי
|
"אני מרגיש שאני ממש מתחיל לאהוב אותך... כמו שאהבתי את רעות
ואני מפחד להיפגע" אתה אומר ודמעות עומדות לך בעיניים.
להיפגע? אני בתמימות אינסופית חושבת לעצמי איך אני יכולה לפגוע
בך? מלאך קטן ויפה שלי, איך בכלל אפשר לפגוע במלאך, במלאך
שלך?
|
אל הארכיון האישי (22 יצירות מאורכבות)
|
|
כן, הכביש הזה
כן שייך לאבא
שלי!
מוטי אילון, הבן
של- |
|
