|
אחריי כמעט שנתייים ומעל לעשרים יצירות הגיע הזמן
שאשנה את הפתיח.
אז כן, נפתחתי התחלתי לכתוב, זיינתי את המוח על
תדמית מצ'ואיסטית וכל זה.. השתפרתי בכתיבה,
יש הרבה אנשים שעזרו לי לפתח אותם כמו דני לירן ועוד
חברים לא מוכרים פה באתר..
זהו, סיכום נחמד לשנתיים האחרונות (למרות שחלק
מהיצירות נכתבו לפני 4 שנים ויראו אור רק בזמן
הקרוב)
נתראה בעוד שנתיים ואני מקווה עם עוד 20 יצירות
חדשות..
-"את גומרת את זה?" סיננתי לטלפון בקול שבור.
-"זה קשה לי מדי אני לא יכולה לתת בך אמון, נשברתי." ענתה בבכי
שמסמל סוף. בעודי מנסה להישאר מתון אך על סף בכי..
-"אז זה נגמר או לא?!" צעקתי מהנפש אך יצא קול חלש.
-"כן."
|
"ג'ולי אהובתי... את רואה אותי? זה אני, ג'וני בעלך. יפה שלי,
אני רוצה שתדעי שכל כך התגעגעתי אלייך ואני אוהב ואוהב אותך
תמיד... ואני צריך להגיד לך משהו..."
|
יצאתי מהעבודה לקראת ערב ואיך שרגלי הימנית דרכה מחוץ לבניין
קלטתי אותו... זה היה הברק הכי מדהים שראיתי אי פעם. בעודי
מסתכלת עליו ובוחנת אותו מכל הצדדים, התחיל הגשם. זה היה חורפי
ופתאומי נורא כמו נשיקה ראשונה.
|
הוא היה שחקן כדורגל, אבל מהזן הישן. הוא באמת ידע מה הוא
עושה... לא כמו כל הטיפשים האלה שהיו רצים אחרי הכדור אבל
בת'כלס היו רצים אחרי הפרסום...
קראו לו דני הקטן, ובהתחשב בעובדה שהוא היה מטר תשעים ושניים
אז אין לאף אחד מושג למה קראו לו ככה...
|
"היינו שישה, כתוב על הקיר..." כך נכתב מזמן באיזה שיר ישראלי,
ואנחנו? היינו שלושה. זה לא ברור איך נעלמנו אחד לשנייה וזה גם
לא משנה... אך "כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו..."
וזאת הסיבה שהחלטתי לשבת ולכתוב את הסיפור.
|
פעם היה איש, איש בלי נצח! כך לפחות קראו לו בשכונה. הוא תמיד
היה קר ואדיש לעולם. הוא חיכה למוות בציפייה יתרה. מוזר, הוא
כל כך הרבה דיבר על זה, זה נראה כאילו המוות זה הדבר היחיד
שהוא רצה.
|
כשהייתי בן 21, משוחרר טרי הייתי מאוהב, אהבתי את הקולנוע
ורציתי להתחיל ללמוד, אבל זה היה לי מוקדם מדי אז פשוט טסתי
לדרום אמריקה. אמא שלי והחברים טוענים שהשתניתי, יש אפילו
שקראו לי סטלן אבל אני נשבע שאני לא כזה...
|
מה הם החיים?! רק הבל הבלים... קצרים כמו הבל פה... מהו ההבדל
בין החיים למוות?! פס דק מאוד... רגע אחד אתה חי ורגע אחר אתה
מת...
|
"תודה שהצלת את החיים שלי... לא הייתה לנו ההזדמנות להכיר, אני
ג'יימי בראיינט."
עניתי: "אני בוב הוקינס, ורציתי לומר לך שאני כל כך מאוהב בך."
|
ואז ראיתי אותה... היא נכנסה לבית הקפה והאירה את המקום,
התיישבה בשולחן ממולי, דיברה בטלפון בלי הפסקה, "תמכור",
"תקנה", ממש כמו בסרטי הוליווד על אנשי בורסה. אשת עסקים,
לבושה בחליפת עסקים אפורה שמתחתיה בצבצה חולצת כפתורים לבנה
צמודה.
|
היא ישבה מולי, באותו מקום. המקום הקבוע שלה, שני משמאל עם הגב
לנהג. כבר שנה וחצי. וכל יום, כל יום שהיא עולה לאוטובוס אני
מסתכל עליה, היא מקסימה, גם נראית טוב, עיניים כהות וגדולות,
שיער שתני על סף הבלונד, גבוהה ורזה.
|
אוטובוס, כלי רכב שיכולים להיכנס אליו עשרות אנשים. מקום שמאחד
את כל סוגי האנשים, מקום מסתורי משהו.
ישנם המון הגיגים ושאלות שתמיד יעברו בראשך במהלך הנסיעה
באוטובוס, שאלות שלא תדע את תשובתן לעולם.
|
סבתא, איך זה יכול להיות שעברו כבר חמש וחצי שנים?
סבתא, איך יכול להיות שלא כתבתי כל כך הרבה זמן ודווקא עכשיו
כשאני כותב אני דווקא כותב עלייך?
סבתא, איך יכול להיות שאף פעם לא התאבלתי עלייך כמו שצריך
והדחקתי את מותך?
סבתא? האם את שומעת?
|
"איפה הרוח שלכם?" שאל שי המדריך מיד לאחר שקראנו את הסיפור
"רוח כבדה" של קרת. והסתכלתי סביבי, כל כך נגעלתי מהמחזה
שהתגלה אל מול עיניי. לאן באמת נעלמה הרוח שלנו?
|
שוב זה קורה... שוב! רק הפעם זה מסובך הרבה יותר.
אני מסתכל על התמונה שלה בפלאפון שלי ושואל "איך זה קרה? שאני
מאוהב בך מבלי שאני ארגיש?!" בדיוק כמו בשיר של ברי.
|
לכל אחד יש את המקום שלו.
מקום שבו הוא יכול לפרוק את מטעני הרגשות שלו או מחשבותיו
ולהתמודד עם פחדיו.
|
אתה קם בבוקר לשדה קרב, מלחמה... שני צדדים, התקפות חוזרות
ונשנות ולא נגמרות משני הצדדים...
ואז אתה מגלה ששני הצדדים במלחמה הזו הם אימא שלך ואח שלך, אתה
המום! אתה בטח שואל: מלחמה?! משפחה?! אז זהו, שכן...! מלחמת
אחים...
|
אחת עשרה שנים עברו. אחת עשרה שנה של סיסמאות, של ערכים
שנגוזו, של בכי, של תוכחה עצמית, של ספקולציות, של תהייה על
החיים. ועדיין כלום לא השתנה. בעצם דווקא כן. לרעה.
|
קראתי שמישהו אמר פעם באיזשהו מאמר: "תנועות הנוער כבר שנים
עוסקות באוננות רוחנית... צאו לרחובות וקראו יחי הממשלה... יחי
הממשלה!" זוהי ההגדרה המדויקת לתנועות הנוער של זמננו: "אוננות
רוחנית".
|
|
|
